שלום, שמי אריאל (26), רעייתי היא טובי (28)
אני עומד לשתף אתכם בסיפור אישי, חשוף וכואב. התלבטתי המון אם לכתוב אותו. לא ידעתי איך הוא יתקבל, אם אצליח להביע נכון את מה שעבר עלי, ובעיקר – האם לא ייגרם מזה נזק.
הבית בו גדלתי
אני הבן החמישי והצעיר ביותר במשפחה. לפניי – אחות ושלושה בנים. הבית הינו שמרני מאוד רוחנית, אבל עם הרבה חמימות, טוב לב ודאגה אמיתית של ההורים. אהבתי את המסגרת הזו – היא שמרה עלינו מכל משמר. אחיי היו ממושמעים וצייתנים, לא דורשים הרבה, ומסתדרים עם מה שיש.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
ב"ה זכיתי לאחים שהלכו בדרכם של צדיקים. כל אחד מהם מצא את זיווגו – ובאופן מופלא, כל גיסה שנכנסה למשפחה התאימה בדיוק לאופי של אחיי. זה היה כמו לראות סיר ומכסה. הגיסות היו פשוטות, שמורות, לבושות בצניעות קפדנית – וזו הייתה שמחה גדולה להורים לראות את הבנים והבנות מתאחדים בדיוק בקו הרוחני.
אבל אני - הייתי שונה. לא במובן של פריקת עול חלילה. הייתי בחור שמור, ירא שמים, מקפיד על קלה כבחמורה. אבל ידעתי יותר מה קורה בעולם. ראיתי את הסגנונות, הכרתי את הדקויות. אני מחפש משהו אחר.
מה שלא נאמר בקול
כשהתבגרתי, ידעתי מה הסגנון שאני מחפש. לא מלכת יופי, לא מישהי נוצצת. אלא בת זוג שתהיה מעודכנת, נאה, מטופחת – ואוכל להרגיש איתה חיבור טבעי גם בחיצוניות. זה היה חשוב לי, לא כגחמה, אלא כצורך אמיתי כדי להרגיש שלם ולחיות בקדושה.
אבל לדבר על זה בבית? זה לא היה אפשרי. אצלנו, להזכיר סגנון חיצוני – נחשב ניבול פה. אף אחד לא היה מעלה על דעתו לשוחח על זה. אז שמרתי הכול בלב, בתקווה שביום פקודה – כשיגיע זמני לשידוכים – אמצא דרך לומר מה אני באמת רוצה.
תחילת המסע – והחיכוך עם הבית
הגעתי לגיל 22 - הגיע תורי.
אמא שלי קיבלה הצעות. אבל היא סיננה כל מה שלא מתאים לקו המשפחה. בחורה שהייתה צנועה אך מעודכנת, ירדה מהפרק לפני שאדע בכלל.
אמא ידעה שאני קצת שונה, אבל לא ידעה עד כמה. היא ניסתה שוב ושוב להציע לי בנות מ"הקו המשפחתי". וכשנפגשתי – מהר מאוד הבנתי שזה פשוט לא זה. אחרי 40 דקות של פגישה, הרגשתי שאני מתאפק לא לבייש את הבחורה.
ניסיתי להסביר לאמא שלי, בעדינות: אני מחפש סגנון אחר. היא נבהלה. "מה כבר ראית שאתה יודע בדיוק מה אתה רוצה?", היא שאלה בקול רועד. הבאתי לה דוגמה – את הנכדה של דבורה השכנה. לא אמרתי זאת בכדי שיציעו לי אותה, אלא כדי להמחיש סגנון.
אמא יצאה מכליה. "מה? היא? בחצאיות קצרות! גרביים דקות! זה לא שייך בכלל!". לא שהדברים שהיא הזכירה היו חשובים לי, אלא הסגנון כנראה קיבל ביטוי בקוד לבוש זה. רק שתבינו שהחצאיות הקצרות ועובי הגרביים של הנכדה של דבורה, שהיו בגדר "לא שייך בכלל", הן לעומת הגיסות שלי עם הסגנון שלהם. היא כשלעצמה, הייתה איכותית, צנועה, ואצילית במיוחד, עד כדי שלא העזתי לחשוב אפילו להיפגש עם אחת כמותה.
בערב גם אבא נכנס לתמונה. "תשמע", אמר לי ברצינות, "יופי בא ויופי הולך. מה שנשאר זה ערכים". הסכמתי איתו בלב, אבל לא יכולתי לוותר על הצורך להרגיש שלם.
הלחץ גובר
ואז הציעו לי מישהי. "בדיוק כמו הסגנון שאתה מחפש", אמרה לי אמא. אחרי הפגישה, שוב אותה תחושה: בחורה טובה, מיוחדת, אבל לא שלי. אמרתי לאמא: "אני לא מתחבר". אבל היא אמרה: "פגישה ראשונה לא אומרת כלום. תנסה שוב". נפגשתי שוב, עדיין לא מרגיש כלום.
ואז התחיל מסע הלחצים. "אל תהיה בררן", "הקליק מגיע אחר כך", "רק בהמה נקנית במשיכה", "אל תחסום את הישועה שנמצאת כל כך קרוב אליך", "עוד כמה שנים תחפש מישהי פחות ממנה ולא תמצא", ועוד משפטים שניסו לכפות עליי להמשיך.
אחותי לאהל'ה הצטרפה למסע, היא ישבה מולי והסבירה: "אתה לא מבין. שינויים קורים בהמשך, כולם מסתדרים בסוף".
הלחץ התגבר מכל הכיוונים. ואני? אני כבר חושב שאולי הבעיה היא אצלי, אולי אני עיוור, אולי באמת אני סתם לא מבין והורס לעצמי.
הווארט – והשתיקה הפנימית
לבסוף, נשברתי. הלחצים מהמשפחה שלי גרמו לי להאמין שבגלל שהיא בחורה טובה עם ראש דומה לשלי, גם אם לא התחברתי אליה בכלל, כנראה הבעיה אצלי, והחיבור שחסר לי צריך להגיע בהמשך, כמו אצל כולם.
הלחצים הכריעו אותי. נתתי אישור לסגור ווארט.
בווארט שלי כולם חגגו. שיבחו אותי, פרגנו. ואני? הייתי תקוע בתוך עצמי. היה לי רצון עז לקום, לברוח, להשאיר את כולם לחגוג בלעדיי. הרגשתי איך כולם שמחים עכשיו בסבל שלי - אם היו יודעים מה אני עובר.
בחתונה הייתה שמחה גדולה – לכולם. אני עמדתי שם, שמח בחוץ, שבור מבפנים.
הקריסה
שנה חלפה, ללא חיבור אמיתי. טבעי כל כך שהחלו סדקים במערכות היחסים בינינו, פנינו לגישור אצל מגשר שהיה רב גדול ומוסמך, בכל מפגש עימו, עדיין לא הייתי מסוגל לומר את זה, שאני פשוט לא מחובר אליה בכלל כבר מההתחלה.
כל כך כאב לי עליה, למה הכנסתי אותה למקום הזה. אבל הבנתי, שכולם ינסו לעשות הכל, ולמען קיצור הסבל לשנינו החלטתי לומר למגשר: אני לא מחובר אליה בכלל, הייתי נתון ללחץ מאסיבי לנישואין הללו.
הוא שאל אותי שאלות ברורות בלי להתבלבל, אהבתי אותו. הוא היה כל כך ישיר וכנה, ולאחר שיחה ארוכה עימי, הוא נתן לי את הביטחון לעשות את זה. הוא דווקא אמר לי משהו מעניין: "תעשה לה טובה, תשחרר אותה ממך".
ראיתי את עצמי ברבנות, נותן גט לבחורה צעירה וטובה אליה אף פעם לא התחברתי.
בלילה שלפני – שלחתי לה מעטפה לבית הוריה. בתוכה היו 50,000 שקלים מהלוואה שלקחתי על עצמי, לא מתוך מחשבה שיתקן את השבר, אלא מתוך ניסיון למלא את החסר, לנקות את הפצע. היה שם גם מכתב עם כמה מילים בודדות:
"אני מתחנן למחילה. אני לא מחפש תירוצים. אני אשם".
חזרתי לבית הוריי מרוסק. כעסתי, התאכזבתי, האשמתי את עצמי. ידעתי שבסוף אני זה שנתן את המילה. כל עוד לא קיבלתי מסר של מחילה מגרושתי, לא העזתי לשמוע הצעות עד שאני אדע שהיא מוחלת.
נקודת האור
אחרי חודשיים מגירושיי, אחותי לאהל'ה הגיעה ובכתה. "סליחה", אמרה, "אני מרגישה אשמה בזה, ידעתי שאתה צריך להוריד כבר בהתחלה, אבל לא העזתי להיות אופוזיציה לוחמת".
זה כאב לי פי כמה.
לאחר שנה, קיבלתי מכתב מגרושתי, במכתב היא פירטה בצורה ברורה שהיא מוחלת בלב שלם.
הרגשתי שחרור. נשמתי מחדש.
החיבור האמיתי
שנה לאחר מכן, נישאתי שוב. הפעם לטובי.
טובי הייתה גרושה, גדולה ממני בשנתיים. אבל הפעם - החיבור היה מיידי. אמיתי. עמוק. לא היה צורך בהסברים, לא היה לחץ. הכול פשוט זרם. האישיות שלה, העדינות ואצילות הנפש שאפפו אותה לא נפגעו גם אחרי מה שעברה, וכמובן, הסגנון שהתאים לי.
טובי היא הנכדה של דבורה השכנה.
כן, אותה דוגמה שהעזתי להזכיר פעם, אבל לא העזתי לחשוב להיות ראוי לה. גם היא עברה תקופה מורכבת, ולאחר שלושה חודשים מגירושיה, הוריי עשו הכל בכדי להציע לי אותה.
אם מישהו מכם חושב שהתפשרתי שלקחתי גרושה, ועוד גדולה ממני בשנתיים, אז זהו שלא. להתפשר מבחינתי היה לחיות בחוסר חיבור, שמביא את הנישואין לחוסר תקשורת, וממילא לסוף הכל כך מתבקש.
תמיד שאלתי את עצמי על הגמרא (קידושין מא.) "אמר רב יהודה אמר רב, אסור לאדם שיקדש את האישה עד שיראנה, שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו ורחמנא אמר (ויקרא יט, יח) ואהבת לרעך כמוך". אני זוכר שהיה לי קשה, אין ניתן לקדש אישה בלי לראות אותה? מה הגמרא רוצה בכלל לחדש לנו?
אחרי מה שעברתי, הבנתי שיש אפשרות לתת לאדם לא לראות את מה שהוא רואה, פשוט לקבור את מה שהוא אומר, ולדחוף אותו לים הסוער להתמודד לבד. כמה חכמה גדולה הייתה לחז"ל, לדאוג להציף את האפשרות הזו שנראית כל כך רחוקה, אבל יכולה להיות כל כך קרובה אלינו.
אני זועק אליכם, הורים יקרים: אל תעשו לילדיכם את מה שעשו לי. שידוך איננו פרויקט משפחתי – הוא מסע חיים אישי. אל תלחצו, אל תדחפו, אל תבנו בית עם חור בלב. תנו לילדים שלכם להרגיש, לבחור, להיות שלמים עם אנשים.
לא כל האצבעות שוות, ולא כולם חייבים להיות דומים. בפרט אם אתם יודעים על רגישות לאחד מילדיכם, חוסר ביטוי או התלבטות ברגעי החלטה להמשך שידוך, תשאלו את השאלות הנכונות, תנסו להבין מה עובר אצלו בראש, יכול להיות שזה רק חרדה להחליט - אבל גם יכול להיות שהוא בכלל לא מתחבר, והוא מחכה שמישהו מכם יעזור לו לצאת מזה בלי להרגיש רע מצפונית.
ועל כל הבנים והבנות שלכם, חשוב לומר: אל תנסו להנדס להם את הראש, אל תזלזלו במה שמפריע להם, בחירת שידוך היא החלטה אישית וחשובה. היא מבוססת על היכרות מעמיקה, הקשבה ללב ולשכל, ובסופו של דבר - על תחושת חיבור אמיתית גם במראה החיצוני.
בסופו של דבר, הקשר הזוגי יצליח רק כאשר שני הצדדים מגיעים אליו מתוך רצון חופשי ובחירה מלאה, ולא מתוך כפייה או לחץ. כך בונים יחד בסיס איתן של אמון ואהבה.
אם אתם יודעים שהוא או היא יודעים מה הם רוצים מעצמם, שחררו אותם. אתם מכירים את הבנים והבנות שלכם הכי טוב, אבל דווקא בגלל שאתם יודעים את החולשות והחוזק שלהם, הם חייבים אתכם בתקופה המורכבת הזו, הם צריכים מישהו שיבין בדיוק את הצרכים שלהם.
אלו הם שיחיו עם הבחירה, הם – ולא אתם – אלו שיישאו את המחיר אם תטעו בדרך. תנו להם לבנות את חייהם. תנו להם לאהוב באמת.
0 תגובות