להיות אבא גרוש. "גרוש". רק המילה הזאת יוצרת תחושת אי נוחות, נכון?
- "יאללה, אם הוא התגרש כנראה שהוא בחר את זה".
- "יש כאלה שאין להם ילדים בכלל שלא יתלונן".
האמת שלא מדברים עלינו בכלל, האבות הפרודים או הגרושים. זה נושא שבאופן כללי מרגיש לא כל כך נוח לדבר עליו.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
אבל המציאות הזאת חיה ובועטת. בינינו, אלפי אבות נכנסים תחת הקטגוריה של הורה גרוש.
יש כל כך הרבה מה לדבר בנושא הזה של גירושים, בנושא "החיים שאחרי המוות", איך שחלק קוראים לזה.
אבל בערב ראש השנה, בחרתי לדבר על הנושא הכאוב הזה מנקודת מבט של אבא. אבא גרוש.
ביום שני בלילה, כשהאבות יאחזו בידי בניהם בדרך לבית הכנסת, האבא הגרוש יצעד לבד. חצי מהזמן זה המצב. אם בדיוק זה החג שלו, הוא יודע בלבו שבחג הבא הוא יצעד לבד.
כשהוא יישב בבית הכנסת, הוא בטח ישים לב לשכן בספסל שלפניו עם חמשת ילדיו, ישובים לידו בסדר מופתי, לבושים בסטים חדשים לכבוד החג. זה צובט את הלב וזה כואב. לא מתוך קנאה, אלא פשוט כי זה מזכיר לאותו אבא את הילדים שלו, שלא נמצאים לידו כרגע.
להיות אבא גרוש זה לחזור הביתה מהתפילה ואין ילד שירוץ לידיים שלך, ילד לאחל לו שנה טובה עם חיבוק אוהב. אפילו היצירות לחג בדרך כלל מגיעות לאמא. משום מה הגננות משוכנעות שהאמא היא יותר אמא ממה שהאבא הוא אבא.
מי שהוא הורה גרוש והסדרי הראייה שלו אינם בראשון ו/או חמישי, יודע כבר חודש מראש שהשבוע הוא לא הולך לראות את הילדים שלו - בכלל.
שיחות טלפון? לפעמים גם זה לא קיים. כן, יש אמהות אכזריות לילדיהן ולאבא של ילדיהן, כל כך אכזריות שהן מונעות את זה. לך תנסה להילחם בבית המשפט, בהצלחה מול השופטים הפמיניסטים.
להיות אבא גרוש זה להיות חצי אבא. זה לדעת שיש לך ילד אבל לא לגמרי. זה ללכת לישון בלילה ולחשוב על התינוק הקטן שלך שהולך לישון במרחק של עשרות קילומטרים ממך.
זה לבכות בתקיעת שופר כשאתה נזכר בהם, זה להתפלל לשנה חדשה ללא תביעות שיהרסו לך את השנה, את החיים, את הנשימה, את האוויר.
זה להיות כל הזמן בכוננות למכה הבאה, להתפלל לבורא עולם שיניחו לך להיות אבא בשלמות, בלי תנאים, בלי איומים.
אז כן, אני אבא גרוש ואני כותב תחת שם בדוי כדי שלא יעלו עלי.
בראשון בבוקר הנחתי את הילד שלי בחיידר בידיעה שלא אראה אותו עד יום שני בעוד שבוע ויום. כבר מראש הכינותי ממחטות כדי להתפרק באוטו מיד אחרי שהורדתי אותו בחיוך ענק כדי שלא ישים לב. וכן, התפרקתי. או-אה איך התפרקתי.
גם אני, כמו אבות רבות אחרים, לא אוכל לשוחח עם הילד שלי במשך שבוע.
למה? ככה. אכזריות לשמה. דברים שבורא עולם לא מכפר עליהם עד שירצה את חברו. אבל למי אכפת? העיקר הפמיניסטיות טופחות לעצמן על השכם וקוראות לעצמן לביאות בזמן שהן הורסות את חיי ילדיהן.
בניגוד לרבים אחרים, אני ברוך השם זכיתי. זכיתי להסדרי ראייה מסודרים, זכיתי להתחתן מחדש עם אשה מדהימה, ואני אפילו לא רוצה לחשוב על אבא אחר שאין לו את כל זה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
ולך, אם גרושה, כשתכי על חטא ותתפללי למחילת הבורא בעוד מעט יותר מעשרה ימים, כשתתפללי על מלכות שמים ותכווני חזק חזק בשופר לשנה טובה ומתוקה, אולי לפני החג תתני לילד שלך להרים טלפון לאבא שלו. אני מבטיח לך שלא רק השנה של הילד שלך תהיה טובה יותר, גם השנה שלך.
0 תגובות