אאא

המנוחה, אישה אמידה וחשוכת ילדים, הלכה לעולמה לפני 4 שנים וציוותה את נכסיה לאחותה, לקרוב משפחתה של בעלה הראשון ולמי שהיה בן זוגה בשנת חייה האחרונה.  

שלושת היורשים, שידעו כי המנוחה נטתה להעניק כספים רבים למכריה, הגיעו להסכמה כי שני הגברים ינסו להחזיר כספים מאותם מכרים ואם יצליחו בכך יחלקו ב"שלל" גם עם אחותה (באחוז קטן יותר).

והנה, מאמציהם של שני היורשים הניבו פירות, והם גילו שהמנוחה העניקה הלוואות בסכום כולל של 295 אלף שקל לשכניה (שתי נשים וזוג). בשנת 2013 הם הגישו לבית משפט השלום בחיפה תביעות להשבת הכספים. עם שתי הנשים הם הצליחו להגיע לפשרה והוציאו החזר של 85,000 שקל, אולם הזוג – שלטענתם קיבל מהמנוחה 95,000 שקל – סירב להחזיר את הכסף בטענה שקיבל אותו במתנה.

בעדותו סיפר השכן הנתבע כי היה ביחסים מאוד קרובים עם המנוחה, שנהגה לקחת אותו עמה לחו"ל ואף הורישה לו רכוש בצוואה קודמת. הוא תיאר את המנוחה כאישה נדיבה שסייעה לרבים בשעת צרה, אך עם זאת הייתה דעתנית, ואילו הייתה רוצה את הכסף חזרה הייתה מבהירה זאת בפניו.

לסיכום, הנתבע טען כי התובעים – שהופיעו בחיי המנוחה חודשים ספורים לפני פטירתה – הם אלו שניצלו את טוב לבה והשתלטו על עיזבונה.

התובעים התקוממו על הטענות נגדם והאשימו את הנתבעים בניצול ציני של מות המנוחה. עוד הם טענו כי לא ייתכן שמדובר במתנה שכן הנתבעים קיבלו מכתבי דרישה להחזר ההלוואה עוד כשהמנוחה הייתה בחיים. הנתבע ציין בתגובה כי הוא מעריך שהתובעים עומדים מאחורי המכתבים הללו.

רכש את אמונה

השופטת נסרין עדוי-ח'דר התרשמה מכנות עדותו של הנתבע שנתמכה במסמכים המעידים על קשר רציף, הדוק והדדי עם המנוחה. "הנתבע היה איש בו המנוחה נתנה אמון רב, הוא היה מסייע לה בכל דבר שהיא הייתה מבקשת, ולכן היא רצתה לתגמל אותו, בין היתר, כספית", כתבה.

במישור המשפטי, השופטת ציינה כי לפי ההלכה, כאשר מקבל המתנה אינו קרוב משפחה של המעניק עליו להוכיח בראיות משמעותיות כי הייתה זו מתנה (לעומת זאת, כאשר קרובי משפחה טוענים לקבלת מתנה מי שצריך להוכיח שזו אינה מתנה הוא המעניק).

עם זאת, במקרה זה, יחסי הקרבה החמים ששררו בין המנוחה לבין הנתבע שהשופטת התרשמה כי היו "בבחינת קרובים קרובים" מקימה לו את "חזקת המתנה", כך שהנטל להוכיח שלא מדובר בכספים שניתנו במתנה – עובר לתובעים – והם לא עמדו בו.

לטעמה של השופטת עדוי-חד'ר, עדויות התובעים היו מגמתיות ולא נאמנות במיוחד למציאות, שעה שניסו להציג את המנוחה כאישה שמצבה הכלכלי היה "בכי רע" למרות העובדה שהייתה בעלת נכסים רבים.

מכתבי הדרישה שהציגו התובעים לא הרשימו את השופטת לנוכח העובדה שלא היו חתומים על ידי המנוחה ומספר הטלפון שהופיע על גביהם שייך לאחד התובעים.

מלבד זאת, עדויות אחרות, בהן של מנהל עיזבון המנוחה ושכנים נוספים, דווקא איששו את טענת הנתבעים שהמנוחה הייתה אישה נדיבה ביותר, אשר נתנה אמון בזולת ונהגה להעניק למקורביה כספים רבים. לפיכך, השופטת קבעה שהתובעים לא הוכיחו שהמנוחה הלוותה את הכספים לנתבעים ודחתה את התביעה. התובעים חויבו בהוצאות משפט בסך 10,000 שקל.

  • ב"כ התובע: עו"ד יוסף כהן
  • ב"כ הנתבעים: עו"ד אלון איל

עורכי דין צוואות וירושות • לפסק הדין לחץ כאן

הכותבת: עו"ד עדנה אשכנזי עוסק/ת ב- דיני משפחה 

אתר המשפט הישראלי "פסקדין"

** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.

המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.