לפני כשנתיים וחצי, ארבעה חודשים בערך לאחר שנולד בני השני, נשירת השיער שלי החלה להחמיר. לכאורה תופעה די הגיונית בנקודת הזמן בה הייתי, אבל יום אחד הרמתי את השיער ליד האוזן וראיתי את העיגול הראשון.

כשאמרתי ליניב שיש לי קרחת הוא אמר נו שוב את מגזימה אבל אני לא אשכח את הפרצוף שלו כשהוא ראה את אותו עיגול, אז הבנתי שאני לא מדמיינת. הראש מדחיק והכיסוי עוזר למוח להסתיר את המתרחש אבל התופעה ממשיכה ומתרחבת והעיגול כבר לא ממש עיגול אלא יותר אזור.

עוברת עוד תקופה עד שאני מוצאת את עצמי יושבת מול רופא העור שלי שזורק את השם הבא ואומר לי יש לך ״אלופציה אראטה״. לטובת הציבור אסביר בשישים שניות על מה מדובר:

אלופציה היא מצב/תופעה (לא תשמעו אותי אומרת מחלה) המתבטאת בהופעה פתאומית של קרחות ונשירת שיער ללא כאבים עם הפוגות והחמרות ספונטניות. יש דרגות שונות לתופעה מאיבוד חלקי של השיער עד איבוד מלא.

רב הנסתר על הנגלה בכל הקשור לאלופציה, לפי הידוע מדובר על מצב של כשל חיסוני עצמי (אוטואימוני) בו הגוף תוקף את זקיקי השערות וגורם לנשירתן. הגורם לתופעה לא ידוע וקיימות תאוריות שונות המדברות על קשר גנטי, זיהום, חשיפה לוירוס בשלבים מוקדמים בחיים וכל זה ככל הנראה מתעורר במצב נפשי מסויים של לחץ/ חרדה שגורם בסופו של דבר להתקרחות.

ואני אומרת אם אתם שואלים אותי זה פשוט קרה ולא כל כך משנה לי למה ואיך אבל זה המצב היום. די מהר איבדתי את שערות ראשי ובהדרגה גם את הגבות והריסים ונשארתי חשופה.

ואני עומדת מול המראה צריכה לצאת מהבית, הקרחת כבר מתחילה לבצבץ מבעד לכיסוי הראש, הריסים כמעט כבר נעלמו ואני עומדת שם עם גבה וחצי ויוצאת לרחוב. ביני לבין עצמי אני יוצאת בראש מורם שלמה לגמרי עם איך שאני נראית. אבל גיליתי דבר מעניין, אנחנו בני האדם (ותאמינו לי שאני מכניסה את עצמי לאותה הכותרת) לא אוהבים לראות משהו שונה.

יש לנו תבנית מאוד ברורה בראש לאיך מישהו צריך להראות ואם יש טיפה חריגה המוח מתחיל לאותת. עם האיתות מגיעות העצות: אלה שהמליצו על פאה ואלה שהמליצו על השתלת שיער, על ציור גבות עם שיטת השערה ובלעדיה, והכל כדי שאחזור להראות ממש כמו בתבנית.

אני יצאתי החוצה, אני הסתכלתי במראה אני יודעת מה ראיתי ובכל זאת יצאתי אז אם לא אהבתם אל תגידו כלום ואם אתם אוהבים אותי ודואגים לי, בכל זאת אולי במקום להציע על גבה כזו או אחרת תגידו: "וואו איזה מגניבה שיצאת ככה" או "לא נורא זה בסדר זה נראה סביר" או משהו אחר כלשהו שיתן תחושה טובה.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

אם הבנתי משהו אחד חשוב מהאלופציה הזו זה שאנחנו כחברה חייבים לתת מקום לשונה לאחר ולא סתם לתת אלא ממש לקבל להראות לו שהוא שייך שהוא ראוי. לנסות להפסיק עם המבטים, גם אלו המרחמים - אולי בעיקר עם אלו.

אני יצאתי מהבית אבל אני יודעת שיש כאלה שסגורים בחדר ולא רוצים לצאת, אסור לתת להם להישאר שם. השיער שלי יחזור אני אופטימית אבל עד אז אני ככה ואני הכי יפה שטוב לי וטוב לי.

אני מקוה שתקראו ותשתפו אם לא בשבילי אז בשביל הילדה בת השבע שפגשתי בסופר והאלופציה חזרה לה בפעם השניה והיא חושבת שהיא היחידה בעולם (ציטוט) עם הדבר הזה על הראש אז בשבילה ובשביל עוד הרבה ילדים שסגורים בחדר.

תודה ענקית ל Yael Rozner שליוותה אותי באהבה ברגישות ובמקצועיות בצילומים בסטדיו של Ron Kedmi studio מקום שהוא בית בשבילי.

(מיתוך דף הפייסבוק של רחל)

]]>