אאא

פוסעת לאיטי בשביל אבני החצץ הרעוע שנסלל מבעוד מועד עבור ביקורים שכאלה, מחזיקה את עצמי היטב כדי שלא אמעד, מביטה בעשרות המצבות החדשות שניצבות שם. חוששת לרגע כי אני הוזה. בפעם הקודמת שקפצתי להגיד שלום, רוב השטח כאן היה שומם, לא מאוכלס. כמעט חוזרת על עקבותיי. מרגישה את ליבי הולם בקצב מהיר במיוחד. המחזות כאן קשים לעיכול. גם הנוף המהפנט מעבר לגדר אינו ממעיט מעוצמת הכאב, כמעט מתריס. החוויה סוריאליסטית, אבסורדית. 

איך יד זכרון עם כמה מילות שבח שחוברו במהירות הבזק תוכל להכיל בתוכה ולסכם חיים שלמים של יותר משישים שנה? איך אישה גדולה מהחיים מוטלת כאן כאבן שאין לה הופכין?

מוחי מתקשה לעבד את כובדה של הסיטואציה. מרגישה מעין ניתוק, לרגעים אדישות, נוקטת בכל האמצעים כדי להתחבר, להתרגש, לחוש. כל הפעולות, לפי הספר. מדליקה נר. מניחה אבן. ממלמלת כמה פרקי תהילים. מתוך שלא לשמה. הדמעות לא מבוששות מלהגיע. הסכר נפרץ. אומרים שיש להן כוח, שהן שוות הון, שבכוחן לפעול. מנסה להאחז בכך, לשאוב תקווה.

בת 20 הייתי. עם אפס ציפיה לחוות אירוע מטלטל כלשהו. תמיד נדמה לי, כמו לכולנו, כי מקומן של טרגדיות הרחק הרחק, אותן ניתן למצוא בעיקר בחדשות היום. לתומי חשבתי כי לי זה לא יקרה. ואז, בעל כורחי, הקצתי מהבועה שבה דרתי, מהבדיה שאפפה אותי והתנפצה בקול שבר.
יש דיאגנוזה, ישנה אבחנה, חוות דעת. לאחר חודשים של כאבים עצומים, בלתי נסבלים, ממצאי הבדיקות העלו כי מדובר ב"מחלה". אותו סרטן איום ששולח זרועות וגרורות לכל חלקה טובה ומכלה אותה ללא רחמים. הרופאים טענו כי סיכויי ההחלמה הינם אפסיים.

הם רק שליחים. אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל יתייאש. יש ניסים בעולם, נתקלנו בלא מעט כאלה. היא תצא מזה. מי יצא מזה אם לא היא? אישה שכולה עוצמה וחוזק. נדמה כאילו מאום לא ישבור אותה. ה-וונדר וומן של הדור הקודם.

ואז מתחילה שגרת טיפולים מפרכת. היד הכחושה המחוברת לכימו שנדמה כי מתיש את הגוף עוד יותר מן המחלה עצמה, מכווצת את הלב. כמה חסד פעלה היד הזאת. יום אחר יום, שעה אחר שעה.
אני רואה את המשענת שלי, את אמא שלי, מתפרקת לרסיסים. אני מאבדת אותה והיא מאבדת את עצמה. כבר לא נותר עם מי לדבר. כוחותיה כמעט ולא עומדים לה יותר. הכאב מאיים להכריע.

והוא לא רק מאיים. הוא מכריע. בשבת לפנות בוקר, נשימות אחרונות, זעקה, פרמדיקים נחושים המנסים לדלות עוד כמה דקות של חיים, ללא הצלחה. בלית ברירה הם נאלצים לבשר את הבשורה.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

שבועיים בסך הכל. 14 יום. נקטפת באכזריות כמו פרח, שושנה.

הזכרונות צפים ועולים מדי יום. החולצה המגוהצת באופן מושלם עם ה״פס״, הקפל הניצב איתן בדיוק במרכז השרוולים. החביתה הריחנית שהמתינה מוכנה על הגז, מדי בוקר, גם כשכבר בגרתי והייתי מסוגלת להכין אחת בכוחות עצמי. הדאגה, החיוך, החום, הנתינה האין סופית, הוויתור. כל אלה הלכו לבלי שוב.

לעיתים קיוויתי שתבואי לביקור קטן. אולי לאחל מזל טוב בחתונה שלי. או לאחר שילדתי ושכבתי על מיטת בית החולים החורקת, כאובה, משוועת לעזרה. לא הפסקתי לייחל שתופיעי ולו רק ליום או יומיים, תלמדי אותי את רזי גידול הילדים, מה עושים, איך מתמודדים.

מספר הנייד עוד שמור ברשימת אנשי הקשר, יתכן כאות של סירוב לקבל את הגזירה. היד נשלחת באופן אינסטינקטיבי למכשיר, כמעט מחייגת. רוצה לספר על הקידום בעבודה, להתייעץ, לשתף במעלליו של הפעוט הקטן, לאחל שבת שלום, אך מיד מתנערת. באחת. לא נותר מי שיענה מעבר לקו. דממה.

אדם להבל דמה, ימיו כצל עובר. יום אחד פה, למחרת שם. מי יתן והיושב במרומים יאמר לצרותינו די, יבוא לציון גואל ונזכה לחזות בתחיית המתים במהרה בימינו, אמן.