הבחירה בין שחור ללבן, ככל שהבחירה נראית לנו שכזו, היא בחירה נעימה ודי קלה, בטח כאשר מדובר בבחירה בין חיים למוות.
כי מי רוצה לעשות רע, ובטח מי רוצה למות.
הניסיון הגדול הוא מתחיל בשטח האפור, כאשר יש לנו דעה אחת, שהיא מוצקה וברורה, ואפילו מגובה בכתובים, או מגובה ברבנים ופוסקים מדורות קודמים - שם לעיתים נדמה לנו שהם, רבותינו, לא קראו נכון את מה שאנו קוראים ומבינים.
הניסיון הגדול והמורכב יותר הוא כאשר אנו רואים את הרע מצד אחד, ואת הטוב מן הצד השני, וההוראה היא לפעול לפי מה שנראה לנו הרע בהתהוותו.
בחיל האוויר התופעה נקראת 'וורטיגו', מקרה קלאסי שטייסים נקלעים אליו, כאשר הטייס טס בין שמים לים, והוא מאבד את תחושת ההימצאות, ונדמה לו כי הים הם השמים והשמים הם בעצם הים. מנגד המכשירים מצביעים לו להפך מתחושותיו.
אם הוא נשמע לתחושות, הוא צולל לים ומתרסק, ואילו הוא נשמע למכשירים הוא מגיע לחוף מבטחים בבריאות ובשלום.
ולענייננו, מי לא אוהב את יוסי דייטש - אפשר בכלל שלא לאהוב אותו, 'ירושלמי בנשמה'. את ליאון רובנו בכלל לא מכיר.
המכשירים במקרה דנן אלו רבותינו שליט"א.
הם המצפן, הם האור, והם אלו שיובילו אותנו לחוף מבטחים. אנחנו במקרה הטוב 'הוורטיגו' במיטבו.
והנה באים גדו"י, ופוסקים לנו לשים את הפתק של מר ליאון. לא קל, לא פשוט, והנה בבת אחת הגענו למבחן הגדול, האם אנו עושים 'מה בא לנו' או שאנו עושים מה מורים לנו.
ומי הם רבותינו, הגר"ח - שמסיים כל שנה את כל הש"ס הבבלי והירושלמי, שו"ע על כל חלקיו, או ראש הישיבה הגר"ג אדלשטיין שמרביץ תורה ויראה כ-80 שנה.
מי אנו? אפילו לא עפר לרגליהם, שנחשוב ונבקר, או נפיל על משב"ק כזה או אחר את גודל ההחלטה וההוראה לציבור?
אין כל ספק כי בורא עולם לא יביא על ידם טעות או מחדל של הוראת שווא, שיש בה טעות חלילה.
אין כל ספק כי עלינו לנהוג כמו כבשים לפני הרועה, ולציית לכל אשר יאמרו.
ייתכן שזה קשה, לא זכור לי שמישהו הבטיח לנו חיים קלים בדרך לבחירת הטוב. הבטיחו לנו חיים טובים ומאושרים - ועל כך אני סמוך ובטוח.
זהו מבחן אישי ומבחן ציבורי רוחני, שעשוי להיות לו משמעות עצומה, בשאלה של רגע האמת, האם אנו באמת חרדים לדבר ה', או שהכול רק הבל שפתים.
וביום שאחרי, כאשר הקולות ייספרו, והתוצאות יראו חלילה שהציבור פחות נשמע לרבותיו מבעבר, מה נאמר ביום הדין כשנכה על חטא שחטאנו בחילול ה' - קלאם פאדי!