יום שני שעבר, 16 שעות טרם פתיחת הקלפיות של הסיבוב השני בירושלים ירדתי בני ברקה לחתונה של חבר טוב שמגיע ממשפחה המזוהה עם מפלגת ש"ס.
בשמחה היו כולם, ח"כים, שרים, ואנשי תקשורת. בכל זאת בין בחירות לבחירות אף פעם לא יזיקו חמישה קולות שמובטחים לזה שישמח חתן וכלה...
כשהתזמורת החלה לנגן עת יצאו החתן והכלה נרגשים מחדר הייחוד, החלו מתהווים להם מעגלים סוערים שפלטו את כל מי שלא היה בכושר ריקוד מתאים.
כך מצאתי את עצמי מהר מאוד יושב בחזרה סביב שולחן עמוס בטוב, יחד עם מכרים וחברים שאפילו לא ניסו להיות חלק מהטירוף ברחבה.
בעודי מהנדס את הצלחת, פנה אליי חבר ששמע כי אני מאלו שלא תומכים במועמד משה ליאון (ראש העיר למי שטרם עודכן) והחל להטיח בי בעוז את משנתו הסדורה לפיה אני ממש לא חלק מהעם שיצא ממצרים בימים ההם.
"אתה יכול להוריד את הכיפה", כך אמר ולא פסק, "מבחינתי אתה כבר לא דתי, ומחר בבוקר אתה לא צריך להניח תפילין".
השיחות אתו התחילו כבר כששמע שאני מתכוון להצביע עבור המועמד דאז יוסי דייטש, וגיליתי שמאז ועד היום (שני שעבר) התקליט עובד בצורה זהה, עם נוסחים קצת יותר חריפים והוראות היתר מפורטות יותר (תפילין, כיפה ועוד).
בלעתי את דברי הבלע יחד עם סלט הדרים מצוין שהוגש לצד מנת שף מוגזמת, וחייכתי אליו מחוסר ברירה. מעולם להסביר את עמדתי לא היה מיותר כמו באותם רגעים.
אני לא מתכוון להסביר את עצמי, רק דבר אחד חשוב לי לומר: אני מעדיף להניח תפילין 4 שנים ולשלשל פתק אחד בניגוד להוראות רבנים מסוימים (שאיני מאמין באמיתות אותן קריאות) מאשר לפרוק עול 4 שנים ולשלשל את הפתק שייתן לי תחושה כאילו מדובר בצדיק גמור.
אני חושב שהוא הבין למי אני מתכוון בלי שאמרתי את השם שלו
בחסדי שמיים מרובים הצלחנו להסיט את השיחה לנושא אחר לחלוטין בו מצאנו רוגע וטונים משותפים, אלא שאז התיישב לידינו אחד מאנשי ש"ס הדומיננטיים במערכת הבחירות שעברה והצית את כל מה שכבה.
"שש שלוש, הראנו לחסידים מה זה", אמר ולפת בחיבוק איש ליטאי שכנראה היתה ביניהם היכרות מוקדמת.
הסתכלתי עליו כלא מאמין אך בפועל בטח שהאמנתי.
הציבור הספרדי בארץ הקודש ספג עלבונות במשך שנים על ידי מפלגת הדגל של היהדות הליטאית שראתה בו לא שייך, לא קשור. הם נלחמו בילדים שלהם כשאלו רצו להיות חלק ממוסדות הלימוד, והשפילו את מיטב בנותיהם שכל רצונם להתקבל למסגרת חינוכית התואמת את אורח חייהם.
במשך שנים הם התחננו לקבל הכרה מהציבור הליטאי ובתוך תוכם ביקשו רק שיסתכלו עליהם כסוג ב' או ג', העיקר לא גרוע מזה.
המקושרים, והמעושרים כמובן לא היו חלק מאותה אפליה משפילה, כי את שלהם קיבלו לאיזה מוסד בו חפצו, אך בסתר ליבם הפצוע הם הרגישו לא קשורים באמת, גם כשהצליחו להמיר את שפת ביתם לשפה אשכנזית כזאת של המיינסטרים הנחשק.
והופ... מגיעה עונת הבחירות, עונה שמציפה את כל מה שרקוב בכל מקום ורקמה דיל פוליטי נטו בו כרתו ברית שתיים מהמפלגות שמציגות כל אחת תפיסה שונה לחלוטין. מחד, ש"ס המזוהה עם החלש, ומאידך דגל המשדרת את גאוות היחידה הליטאית הקלאסית.
"שש שלוש, הראנו לחסידים מה זה" יושב לו בן עדות המזרח, ומתרועע על ניצחונם של אנשי דגל על החסידים המובסים. הוא מרגיש חלק, הוא מרגיש שייך, והם מבחינתם יתנו לו להרגיש כך כל עוד זה משרת אותם.
מבחינת עובדתית את רוב ההשפלה והדחיה, חוו בני עדות המזרח ממוסדות קבוצת דגל, שם הם הרגישו שהם יכולים להתערות בקלות יחסית בשל הסממנים החיצוניים הזהים, בשונה מהמוסדות החסידיים שלשם הם לא רצו להגיע בשל הפער העצום בלבוש ובסממנים נוספים.
אבל למה לא, החבר הקול של הכיתה שם יד על הכתף שלי, אני אעשה כל מה שהוא רוצה עכשיו.
קצת יותר מיממה אחר כך התברר כי "הנה היא לאה" והדיל הפוליטי הביא לתוצאה הרצויה, וחגיגות הניצחון הסבירו לי עד כמה לפעמים טוב להיות בצד המפסיד, העיקר לא להיות חלק מניצחון כזה.
גם אני הייתי שמח במידה וליאון לא היה מנצח, אך לא הייתי שמח את שמחתי.
הייתי שמח את שמחתם של אלפי חרדים שאיש אינו דואג להם בין בחירות לבחירות
הייתי שמח את שמחתם של אלפי אנשים שמשוועים לקול אחר שייצג אותם. אלו שמאסו בייצוג הציני שמשתמש בתורה כקרדום לחפור איפה שהוא רק רוצה.
הייתי שמח את שמחתם של אלפי האנשים שעמדו חשופים מול המערכת המשומנת והמתנשאת של המפלגות החרדיות שהוכיחה עצמה כאכזרית במידה הגבוהה ביותר (טלז סטון כמשל - ירדו לחייו של איש רק כדי לגרום לו לצאת מהמשחק, והוא אכן יצא בנסיבות טרגיות שבמידה והסיפור היה נכתב על גבי דפים מצהיבים עם מעט מילים בארמית, זה היה נראה כמו תיאור מהתקופה שקדמה לחורבן הבית).
הייתי שמח לראות את אלו שמנפנפים בדעת תורה כשזה נוח להם ומבטלים ביהירות כל דעת תורה שלא מסתדרת עם הרצון האישי שלהם.
הייתי שמח לראות את פניהם של אותם אנשים שרואים עצמם כפטרוני היהדות, שהמצווה היחידה בה הם יכולים להתגאות היא הצבעה בבחירות.
סמינרים, המקום בו מתנקזות כל אותן דמעות של נערות שבשל עץ משפחתם נאלצו להיוותר בודדות בבית, או בודדות בין חברות מהמוצא הנכון, שימש כרחבת ריקודים סוערת ומביכה.
• • •
"אודה ה' אשר יעצני אף לילות ייסרוני כליותי"
הפסוק הזה מתאר במדויק את מה שחשתי בליל הבחירות, עת היוודע זהותו של ראש העיר הנכנס.
היה את הקול הזה שאמר לי אולי טעית, אולי היית צריך להישמע לקול ההמון ואלו השולטים בכיפה. אך השמחה והשנאה שגלשה מהר מאוד מאלפי אנשי הדגל גרמו לכליותי לעזוב את רגשות הייסורין ולחזור לתחילת הפסוק ולהודות לה' על כך שנתן לי את העצה הטובה, שהפעם לא ניצחה.
אני ניצחתי.