אאא

יום חמישי. עוד קצת מאמץ, וסיימתי עוד שבוע עבודה. שבת קודש מתקרבת, וכל מה שאני רוצה זה לסיים את היום הזה בשקט ובנחת, בכדי להתענג על יום המנוחה שנתן לנו ה' יתברך בחסדו.

אני יושב באוטובוס, בדרכי לעבודה. בתחילה עמדתי לכמה דקות, עד שהתפנה לו אחד הספסלים. התיישבתי. למה לעמוד עם אפשר פשוט להתעצל ולשבת? כמה תחנות אחרי, עולה ירושלמי מבוגר, שכל פניו אומרים זקנה.

קמטים קמטים מעטרים את פניו, כחריצים ושבילים שאחר הגשם באדמה בוצית. "מקווה שהוא לא יישב לידי", חשבתי לעצמי באי נוחות. "הוא גם נראה קצת 'לא איתנו'", הרהר מוחי הפורה. משהו בפניו אמר לי, שהאיש הזה לא הולך להנעים לי את הנסיעה.

ואכן, במהלך הנסיעה, בעודי חבוש באוזניות הלבנות של סמסונג שהולכות ומשחירות עם השנים, מאזין למוזיקה עדכנית ומזמזם להנאתי את מילות השיר בזיוף קל - פתאום אני שומע רעש מוזר. "פסססששש". קול מוזר כזה.

כנראה שהזמר התורן שזימר ורן (מלשון רינה, תעשו קצת תשחצים) לי באוזן העסיק אותי מספיק, כדי שאחשוב שזה סתם עוד איזה רעש שבא מקולות הרכבים הסואנים, המתפתלים להם ברחובות שכונת גבעת שאול.

אך רגע אחר כך, שוב אני שומע את אותו קול מוזר. "פסססששש". באלגנטיות של מומחה להליכות ותקנים אציליים מבית המלוכה הבריטי, סובבתי את ראשי כמנסה להסתכל על משהו, אי שם מעבר לחלון האוטובוס ששיירי שלטי הבחירות שעליו מתקלפים להם לאיטם.

וראה זה פלא: מקור ה"רעש" הלזה בא מכיוונו של מיודעינו היקר, הלא הוא ה'צ'אלמער' הזקן. "הנה", אמרתי לעצמי, "הנה הוכחה שצדקתי. היהודי הזקן הזה 'לא איתנו', והקולות המוזרים שהוא עושה, רק מוכיחים זאת. חבל שלא נהייתי פסיכולוג".

מיודעינו ממשיך בשלו, עד אשר אני קולט בזוית עיני כי מטרתו היא בכלל ילד קטן, בן 5, שיושב על ברכי אביו. ומה ליהודי מבוגר וילדון צעיר? מסתבר, כי הילד גם חשב כך, ולכן התעלם מהטרדה שהפריעה לו באמצע נסיעתו עם אביו, והמשיך לחלום לבטח על הטרקטור, שראה אך לפני כמה רגעים כיצד הוא מרים את הסלע הכי גדול שראה בחייו.

אך מר רבינער המבוגר לא התייאש. הוא המשיך להשמיע את אותו "פששססס" שלו. הפעם זה הצליח. הילד הסתובב, והביט במבוגר הזקן במבט מסוקרן. הירושלמי שלנו, ששמח שהצליח סוף סוף לעורר את תשומת ליבו של הילד, הוציא מכיסו טופי קטן של חברת 'עילית מגדים' והושיט אותו לילד.

הילד פונה במבטו לאביו, בכדי לקבל את אישורו לקחת את ה"אוצר" הזה מידיו של הזקן, ומשראה כי אביו מהנהן בראשו להסכמה - לקח בשמחה את המתנה היקרה שזה עתה קיבל מ"האיש המבוגר הזה".

וכך חוזר על עצמו הטקס גם עם אחותו של הילד, שישבה על ברכי אמה. החיוך שנסוך על פניהם סיפר את הסיפור; הסיפור של הירושלמים.

הסרקזם, שתמיד היווה חלק גדול מיחסיי עם בני האנוש, החל לפעול בקדחתנות. "סליחה", פניתי אל הזקן. "למה אני לא מקבל טופי?". האמת היא, שציפיתי לתגובה מדודה של חיוך קטן והנהון בראש, כאומר: נו נו, בדיחה טובה. אך להפתעתי, חופן הלה את ידיו באחד מכיסיו, מוציא סוכריית מציצה קשה ומושיט לי אותה בחן.

הסוכרייה שקיבל אריאל ליבא מה'צ'אלמר' החכם
הסוכרייה שקיבל אריאל ליבא מה'צ'אלמר' החכם
הגדלה

טוב. ראיתי שזורם לי, אז החלטתי להתחכם קצת. " למה להם נתת טופי, ולי רק סוכרייה? אני רוצה טופי". הקשיתי. הצ'אלמער לא התבלבל, והוציא מכיסו השני טופי עבורי. צחקתי, אך דחיתי בנימוס את ההצעה להחליף את הסוכרייה בטופי.

"תשמע", אומר לי החבר (בשלב זה אנחנו כבר חברים, בכל זאת נתן לי סוכריה...): "לך אני נותן סוכרייה, כי בשביל הילדים הקטנים היא קשה". "צודק, נכון", חזרתי אחריו. "אני סתם צחקתי, רציתי רק לראות מה תהיה תגובתך".

"אתה יודע", הוא ממשיך, "כשאני נותן, אני אוהב לתת לילדים סוכריות, כי זה גורם להם לחייך. למבוגרים קשה לגרום לחייך; כל אחד עסוק בקשים שלו בחיים".

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

"אבל אני חולק על זה", ממשיך חברי הטוב בלהט. "אני לא קונה את זה שקשה לחייך בגלל החיים. כולם אומרים לי 'זה המשכנתא, זה הדירה', אבל שום דבר לא מצדיק לא לחייך. צריכים להיות תמיד שמחים!".

עברו שתי תחנות. ירדתי, והודיתי לנהג, לא לפני שווידאתי שלקחתי איתי את הסוכרייה המיוחדת שקיבלתי, והתקדמתי לכיוון המשרד להתחיל בשגרת היום. אך דבריו של היהודי הזקן - שתחילה חשבתי שהוא מוזר, עד שראיתי שמדובר בבן אדם מיוחד - המשיכו לרקד לי בראש: "שום דבר לא מצדיק לא לחייך. צריכים להיות תמיד שמחים!".

אכן, הוא צודק ביותר. צריך להיות תמיד שמחים, אפילו כשיש משכנתא על הראש. ולראייה, היהודי המבוגר שפגשתי באוטובוס. כי אני בטוח שהיו לו כמה משכנתאות על הראש.

ואני, אני אשמור לי את הסוכרייה להזדמנות הראשונה, לתת אותה למישהו שצריך את התזכורת: "תמיד צריכים להיות שמחים!".