סמיכות האירועים, בין שידור כתבה אודות תלמיד ישיבת פוניבז' שביקש להתגייס לצה"ל, לבין המבצע הצבאי שהחל אתמול בבוקר - והזכיר לכולנו באיזה אזור ובאילו תנאים אנו חיים, מעלה למול עינינו תמונת מציאות חשובה שהולכת ומתבהרת וכבר לא ניתן להתעלם ממנה.
התמונה שנגלתה לעיני הצופים בכתבה ששודרה היא דמותו העדינה של בן ישיבה צעיר ותמים, בעל חזות תורנית ישיבתית מובהקת, אשר הגיע היישר מספסלי בית המדרש וטרם הספיק אפילו לפשוט את מדי בן הישיבה.
תמונה זו גורמת לנו להבין שיש פה אירוע גדול ומשמעותי המתרחש מול עינינו בעוד אנו איננו שתים אותה מספיק אל ליבנו.
בן הישיבה מסביר כי למעשה מאז ומעולם הוא חלם להתגייס לצבא של המדינה שמעניקה לו הרבה, ובאותה נשימה הוא גם מספר על ההערצה שלו לראש הישיבה. חשוב לשים לב - הוא לא מקולקל, לא מתוסכל, לא נזרק מהישיבה, לא חסר בית, אלא פשוט מייצג את המציאות שבה הציבור החרדי חי.
אלו הם פני האתגר החינוכי הקרב ובא אל פתחנו. בבוקר הצעירים שומעים על מבצע צבאי שצה"ל החל בצפון, ובערב הם כבר שואלים את עצמם למה הם לא שם בצה"ל, נוטלים גם הם חלק במשימה הלאומית הגדולה. מה יותר צפוי מזה ?!
שורף לשמוע את זה?! שורף מאוד. אבל הדרך היחידה להתמודד עם המציאות הזו - עוברת דרך ההכרה בה.
• • •
במהלך כל השנים, מאז פסיקת בג"ץ ב-2014 על ביטול הארכת חוק טל, ויש שיאמרו אף מאז סאגת חקיקת החוק שהחלה אי אז בשלהי שנות ה-90, נותרה האופציה של גיוס לצבא כאופציה רחוקה באופן ניכר מעולמו של בן הישיבה. המלחמה שהתנהלה בשנים אלו כנגד חוק הגיוס הותירה את המרחק שבין עולם הישיבות לעולם החילוני גדול ובלתי ניתן לגישור. גדולי הדור וראשי הישיבות התוו את דרכם של הישיבות באופן ששמר על מרחק תרבותי גדול בין העולם הישראלי החילוני, לבין בני הישיבה שחסו בצילה של תיבת נח המגוננת של עולם התורה.
כתוצאה מכך, במהלך כל השנים הללו, בחור ישיבה שהיה רוצה להתגייס, נדרש לעשות מספר צעדים דרמטיים קודם לכן, בכדי להגיע למצב שבו האופציה של גיוס לצבא תהיה בכלל רלוונטית עבורו. אופציית הגיוס מעולם לא היתה רלוונטית באופן ישיר עבור בן ישיבה החובש את ספסלי בית המדרש. נדרשו מספר גלגולים לא קלים בכדי להגיע למצב כזה בכלל. המרחק העצום והפער בין העולמות היו גדולים מכדי לגשר עליהם בצעד אחד קצר ומהיר.
אך לא עוד. הצפיה בכתבה ששודרה מספיקה בכדי להבין זאת באופן חי וכואב. אתה יכול היום להיות תלמיד ישיבה שמרכז חייו נטוע עמוק בתוך ההוויה הישיבתית, ומחר כבר להופיע על המרקע הקטן של ערוץ 13 בכתבת תסקיר אודות דרכך לגיבושים של יחידת קומנדו נחשבת או וואט אבר. הפער שהיה - הצטמצם, והוא כמעט ואיננו.
המסקנה הדרמטית של הכתבה הזו היא קודם כל שהאורות האדומים צריכים להבהב מול עיני ההורים ואנשי החינוך: המרחק בין העולמות מעולם לא היה קטן יותר. כל שנדרש מבן הישיבה התמים הוא ליצור קשר עם עופר שלח, איש נחמד וחביב שכבר מכיר היטב את עולמו של בן הישיבה ויכול לסייע לו בהתמודדות משפטית ונפשית עם המצב שבו הוא שרוי.
למחרת הבחור עולה על אוטובוס לקרית ארבע היישר לחיקם של יהודים עטורים בזקנים ארוכים ויראי שמים המדקדקים בקלה כבחמורה, והופ... הבחור כבר מוצא את עצמו עמוק בתוך התהליך. אין זמן לחיבוטי נפש ולילות עמוסים בייסורי בדידות קשים מנשוא בדרך הארוכה. הדרך כבר ממש לא ארוכה, אלא קצרה מאוד, שלא לומר קצרה מידי.
במשך שנים כולם דברו על היום שבו סכנת הגיוס תהפוך לרלוונטית, כל זרם הציע גישה משלו כיצד להתמודד עם האיום הקרב ובא. ובכן, מורי ורבותי, זה כבר לא איום, זו המציאות. היום שכה חששתם מפניו הגיע והרי הוא פה לפנינו: סכנת הגיוס הפכה לרלוונטית. הכתבה בטלוויזיה מעידה על כך כאלף עדים. די במשבר רוחני קל ביותר בכדי להעביר מחשבה בראשו של בן הישיבה המצטיין ביותר: אולי בכלל אני ירים טלפון לעופר שלח ויחתוך את הסיפור הזה?! בלי עמותת הלל ובלי ג'ינס זרוק בדירה חילונית בעמקי הזוהמה של תל אביב, רק טלפון קצר וזה מאחורינו.
הגישות השונות שראינו מול עינינו, נחלקו בשאלה כיצד להתכונן לבואו של היום הזה. יהיו שירצו להשליך משיוכו הישיבתי של התלמיד כהוכחה לצדקת דרך מסוימת ולא אחרת, אולם טעות בידם. הכתבה מוכיחה משהו עמוק הרבה יותר: הויכוח על הטקטיקה שייך לאתמול, הוא נועד לשמר שהסכנה לא תגיעה לפתחנו. אבל היום יש לפנינו שינויים אסטרטגיים שמייתרים את כל האפשרויות הטקטיות שעלו על השולחן בשנים הללו.
הסכנה הגיעה כבר. אתה יכול לגדל את הבחור הכי מחונך בעולם, מהמשפחה עם היחוס הכי "אין", לומד במוסדות הכי "אין", חברותא מכובדת של ראש הישיבה, נמנה על שורות הלוחמים בקו ראשון נגד הגיוס, ועדיין הוא רוצה להתגייס לצה"ל כי "כל החיים הוא ידע שזו המדינה שלו". ודווקא שיוכו של הבחור ל'פלג הירושלמי' מוכיח זאת יותר מכל, בעוד 'הפלג' עסוק במערכות טקטיות נרחבות כנגד הגיוס, המציאות מוכיחה כי הטקטיקה לא רלוונטית כבר. היא מאחורינו. נקסט.
רגע לפני שכולכם קופצים עלי ביחד, צריך להבהיר נקודה מהותית נוספת: הכתבה הזו מוכיחה שהגענו ליום הזה לא בגלל המצב הרוחני המדורדר של הציבור החרדי חלילה וחס, או לחילופין בגלל אובר מוטיבציה של הציבור החילוני שפועל להשפיע ולחלן את הציבור החרדי הירא לדבר ה'. לא ולא. אלו ואלו אינם מהווים את הסיבה לכך שהגענו ליום הזה. הבחור בכתבה הגיע מהמקום שהכי רחוק מכל בדל של השפעה מזיקה כזו או אחרת.
הסיבה היחידה שהגענו ליום הזה היא כי אלו הם פני המציאות. אי אפשר לחתור במשך שנים במטרה לגדול ולמצות את פוטנצייאל ההתרחבות של קהילה אוטונומית בשיעורים כה דרסטיים מבלי להבין שיהיו לכך השלכות בשיעורי ההיטמעות של השוליים הרחבים שיווצרו בחברה. שוליים שילכו ויגדלו הן במספרם העצמי, הן בשיוכם החברתי - שיהפוך להיות מרכזי יותר ויותר, והן במשקלם היחסי מכלל החברה.
אתה קם בבוקר ושומע בחדשות על כך שצה"ל יצא בפעילות נרחבת להסיר את איום המנהרות בצפון. במקביל, בכל מפגש בין חרדי לחילוני עולה הנושא של שירות בצבא על מכלול ההיבטים הרחב שלו, מה עם השיוויון, מה עם העתיד שלכם, ומה עם העתיד של המדינה וכו' וכו'.
איך באמת נראה לכם שילד בן 18 יתמודד עם זה? באמצעות פחד מהוריו? שאיפה להגיע ולהתקבל לישיבה מובחרת? חינוך אלטיסטי? סיסמאות חינוכיות שברגעי משבר רוחני נראות כסיסמאות נבובות ותו לא?!
באמת נראה לכם שניתן לשרוד ככה בשיעורים ובהיקפים שכאלו?
הילד בעצמו מספר שכל החיים הוא חלם על גיוס לצה"ל, האם משהו מכל אלה נתן בליבו תשובה אמיתית מדוע לא לעשות כן?!
הדרך היחידה להתמודד עם מציאות כזו היא קודם כל להכיר בה כמציאות קיימת. העוסקים בחינוך צריכים לדעת ולכוון את השפעתם החינוכית בהתאם לאש שמשתוללת בחוץ. נגמרו הימים של חינוך ישיבתי שמתבסס רק על העצמת האיכות וריחוק מן הכיעור, אנו צועדים אל ימים אחרים בהם יש צורך לקרוא לילד בשמו. ימים שבהם משגיח בישיבה מובילה יאלץ להרחיב בשמוע'ס השבועי אודות הסכנות הממשיות שקיימות בעולם החילוני ולא רק אודות החיזוק הרוחני שניתן לשאוב מעיון במפרשי הפרשה לחיזוק עבודת התפילה.
בנוסף לזאת, להפסיק להשקיע את האנרגיה רק בביצור החומות החיצוניות. הדרך היחידה לשרוד רוחנית במציאות החדשה הזו היא להתמקד בביצור וייקור הערכים הפנימיים הבסיסיים שלנו, וכך הם ישמרו על הגרעין הקשה יחד עם כל מי שיאחז בו ובערכים שהוא מייצג.
בטוחני כי אילו מישהו היה משוחח מספר פעמים עם אותו בחור באופן ישיר ופתוח על ההבדל המהותי והמעשי שבין חיים של בן תורה לבין מי שבחר להקדיש את חייו לענייני חולין בלבד - יתכן והכתבה הקשה הזו היתה נחסכת מאתנו. אך למיצער, הדבר היחיד שעליו שוחחו עם ילד החמד בכדי למנוע זאת, היו ענייני המלחמה בגזירת הגיוס.
הכרה מוקדמת בכך תוכל רק לתרום לזירוז תהליכי התגובה מצידנו. ולחילופין, התעלמות, תגרום להפסד זמן. וחבל.