העובדה שהשיטה הזו עדיין לא זכתה להכרה מדעית, לא אומרת שהיא לא נכונה. להיפך, זה כתב אישום חמור על המערכת האקדמית. היא מוכיחה את עצמה פעם אחר פעם, והיא גורסת שהאדם נבחן על פי חגו. אמור לי מהו החג האהוב עליך, ואומר לך מי אתה.
שונים הם אנשי סוכות מאנשי פסח, ששונים לחלוטין מאנשי חג השבועות שלא מזכירים במאום את אנשי החנוכה, שנפשם עורגת לאור הנר ואין בהם שום דמיון לאנשי הפורים שנפשם נכספת לעבוד את ד' בלי חשבונות ובלי הסברים.
כולם מכירים את אנשי חג הפסח. קל מאד לאבחן אותם. הם מסודרים, חובבי סדר וניקיון, ויש מהם חובבי חירות באופן מיוחד. כל איש-פסח והייחודיות המאפיינת אותו. לצערי, אני מתקשה להגדיר את עצמי כאיש פסח. כמעט שאין מכנה משותף אחד ביני לבין האנשים הללו, חוץ מדבר אחד.
אפיית מצות.
אין משהו שאני אוהב בעולם יותר מאפיית מצות. המאפייה היא אחד מזיכרונות הילדות הראשונים שלי. עומד על קצות האצבעות ליד התנור, צוהל ושמח, רואה את המצות נכנסות רדידי בצק על המקל המתחלף של ה'שיבער', ויוצאות אחרי רגעים כמו מצות מצווה ריחניות ומיוחדות. ומאז, אין שנה שאני מתאפק. מחודש טבת עד חג הפסח, בכל הזדמנות - הרגליים נושאות אותי אל המאפייה.
מה יש בה, במאפייה? קשה לשים את האצבע במדויק. קודם כל, העובדים. אין אנשים יותר מתוקים מהאנשים שעובדים באפיית מצות. אין מקום שמח יותר מהמאפייה, ואולי אפילו אין מקום קדוש כל כך. השירים, ההווי, הצעקות: "לשם מצת מצווה"; החום של האש, היהודי שמוזג בזהירות את המים שלנו, כל פרט ופרט יש בו כל כך הרבה. אי אפשר להחמיץ כלום.
יש הרבה ביקורים במאפייה, אבל השיא כמובן הוא ביום של ה'חבורה' (במלעיל). ה'חבורה' מורכבת מפסיפס אנושי שאיכשהו התאספו לחבורה אחת שאופה מצות ביחד. בכל חבורה יש הצעירים והמבוגרים, בעלי הניסיון והחדשים, בעלי ה'חזקות' על התפקידים והילדים שבדרך כלל אחראים על השירה, הריקודים והשאלות.
ה'חבורה' שלנו די ותיקה. ההורים שלנו ברובם מכרים ותיקים. גם אנחנו מכירים מה'חדר' או מהשכונה. אבל אין שנה שבה לא מגיעים אורחים חדשים. תמיד יש מישהו שנפלט מ'חבורה' אחרת; יהודי שהחליט להתחיל להחמיר וכן הלאה. כל משתתף מביא עימו את ילדיו, וכך כל שנה זכינו להכיר ילדים חדשים.
אפיית מצות עם ילדים (יוסי זליגר, פלאש 90)
ואז מגיע היום המיועד שבו החבורה שוכרת את המאפייה. אנחנו היינו נוהגים להקדים בשעתים לפחות, להיפגש כל הילדים, להתארגן, להתאמן על חירור המצות, לבחור את השירים שנשיר בשעת האפייה ולקבוע את כל ההווי שנלווה לאפיית המצות.
הסיפור שלנו אירע בשנה הראשונה שבה קיבלנו את ההודעה, שאנחנו נזכה להיות 'רעדלער'ס'. רוצה לומר: מחוררי המצות, רגע לפני שייכנסו לתנור. הו, האושר והגאווה. פעם ראשונה שלא נסתכל מהצד על כולם, אלא נהיה חלק בלתי נפרד מאפיית המצות. לא סתם חלק, אלא חלק עיקרי וחשוב. המלאכה הרי נקראת על שם גומרה, ואנחנו ממש מופקדים על שולחן הנירוסטה רגע לפני שהמצות נכנסות לתנור.
מרוב שהיינו עסוקים בבשורה הגדולה, לא שמנו לב לחברים החדשים של השנה. והפעם, היו אלו חברים מיוחדים במינם. היה זה לא אחר מר' אבא, שהחליט לבוא ולאפות יחד איתנו. ההפתעה הייתה גדולה. את ר' אבא הכרנו היטב מה'חדר' שבו למדנו.
מעשה בר' אבא
ר' אבא, שהיה מוכר לנו היטב, מתפקיד תורני כלשהו במוסדות הלימוד שלנו, היה אדם חמור סבר באופן קבוע, אולי באופיו, אולי מתוקף תפקידו, אולי שילוב של שניהם, ונהג בחומרה גדולה בכל עניין. גם בתפקידו, היה זורק מרה בתלמידים, ומעמיד אותם בדרך המלך, בדברי כיבושין ומוסר, שיצאו ממנו בטבעיות ובקביעות.
אז איך קורה שר' אבא מגיע לחבורה שלנו ? הרוב כאן די מודרנים, ש'עושים מהעיקר טפל ומהטפל עיקר', כלשונו, מן הסתם עסק ביש קרה עם אפיית המצות אצלו, והוא נאלץ בדיעבד גמור להצטרף לכאן. זה היה ברור. הפלא הגדול היה, שהביא גם את בנו. לא ראינו את בנו עד היום, שלא למד איתנו במוסד שבו אביו ר' אבא לימד, מוסד שהיה פתוח, ומודרני מידי לטעמו של אביו, אלא בחיידר אחר, עם ציבור יותר 'פרום', כראוי לחינוך לגדולות, רק שמענו את שמעו, מפי ר' אבא, שלא פעם ציין בענייניות, שכמדומה לו, שבנו דויד יש בו שילוב שמזכיר לו את המשגיח ר' חצק'ל זצ"ל (הרב יחזקאל לוינשטיין זצ"ל )ואת ר' שמואל זצ"ל (הרב שמואל רוזובסקי זצ"ל) ביחד.
בנו דויד, היה נראה מבוגר מאיתנו קצת.. באיזור הבר מצוה..
עצם בואו של ר' אבא כבר הטיל כובד ראש על כולנו, והיינו סקרנים לפגוש את בנו יקירו, השילוב הנדיר... לא אוכל לשכוח את הרגעים הראשונים שראיתי אותם. כשכולנו התאספנו בבית מדרש הקטן הצמוד למאפיה, לתפילת מנחה, ממש לפני שהגיע התור של החבורה שלנו לקבל את המאפיה, ולהתחיל בעבודת הקודש..
השגחה קפדנית
הם עמדו באחורי בית המדרש ממש בפינה, ליד הקיר. אחד ליד השני. הבן עומד ליד הקיר וסידור בידו, ראיתי שהוא דרוך ומתוח, פיו ממלמל את פסוקי אשרי יושבי ביתך, אך עיניו הסקרניות שוטטו אנה ואנה, מנסות להכיר את השטח. ור' אבא, הוא עומד אליו בסמוך ממש, ועוקב מקרוב אחר המצב. הוא מסמן לו בידו בתקיפות, להפסיק לשוטט, ולחזור אל הסידור...
ראשו של הבן ציית מיידית, והוא הרכין את עצמו אל דפי הסידור שלפניו.. נראה היה שהוא רגיל לסימונים שכאלה, ומבין שנכון לציית להם. המשכתי להתבונן בהם, ושוב כעבור רגעים מספר, שוב לא עמדה לו סקרנותו של הבן, והוא הרים שוב את עיניו, לרגע או שניים, ושוב, ר' אבא קולט מיד את הרפיון, ומורה בתנועה תקיפה עוד יותר מהקודמת, שנוספה לה גם אצבע מורה פנימה אל הסידור, בצורה שלא משתמעת לשתי פנים, והעיניים שוב חזרו למקומן..
גם בלי להיות מבין גדול בשפת גוף, גם אז כילד, הרגשתי משהו צורם. התנועות התקיפות, היו נראות כל כך כעוסות. כל כך בוטות. כל כך אטומות. במבט לאחור הייתי מגדיר שהן היו אלימות ותוקפניות באופן מובהק. זה בלט מאוד, ובפרהסיה זה צרם בכפליים
מוסר וכיבושין
בסיום התפילה, ניגשנו ספונטנית כנוהג מקובל בחבורתנו, אל הילד החדש, שלא מש מתחת יד אביו, אף לא לרגע קט. השיחה איתו היתה תחת עינו הפקוחה של אביו, שבחן בחשדנות בלתי מוסתרת את גדוד הילדים העליז שמכרכר סביב בנו.
כשהצענו לו לבוא להתארגן איתנו, לפני שמתחילים, ר' אבא החליט שהוגדשה הסאה, ואמר בתוקף : רבותי, הוא לא בא לכאן לשחק.. לשחק אפשר בבית. אם יש זמן אפשר ללמוד בינתיים. מה יש כאן להתארגן.. אתם כבר יודעים את 'ערבי פסחים' כמו שצריך, שיש לכם זמן לשחק בערב פסח ? ערב פסח זה סיבה להיות עמראצים ? המשיך ר' אבא בפאתוס..
אחד הילדים, ניסה להציל משהו מכבודו, וקרא בקול : אבל הרב, לא דיברנו על לשחק, דיברנו על לחזור על השירים ששרים כאן באפיית מצות.. אנחנו חוזרים על זה קצת קודם.. זה הכל...
ר' אבא השתומם לנוכח דברי ההבל, ומיהר לענות כסיל כאיוולתו : לנגן ? לשיר ? מה אתה מחפש ? להיות זמר ? זה השאיפות שלימדו אותך בבית ? אתה יכול להגיד שגם על דויד המלך כתוב שהיה ידע נגן.. נו נו , אז אולי זה כן עניין לשאיפה ? אז הוא שאל אותי כבר דויד פעם את השאלה הזו, הוא יודע לשיר אם הוא רוצה, אבל מיד הראיתי לו מה דרשו חז"ל : יודע נגן, שיודע לישא וליתן במלחמתה של תורה ! כך דורשים חז"ל, נו למה ? חז"ל מגלים את המעלה האמיתית, שלא ניתפס לטפל. גם המשגיח ר' חצקל היה נוהג בישיבה, שבחורים בישיבה לא יתפסו מעמד על ידי ניגונים ושירים. הבן שלי דויד יודע לשיר, זה מעלה נחמדה, אני לא אומר, אבל חז"ל כבר אומרים מה המעלה האמיתית אז אל תקחו אותו עכשיו ותכניסו לו דברים לראש.. נראה תביאו לו קושיה בלימוד, זה מעניין אותו..
דויד השפיל את עיניו מטה, ולא נקט צד בדין ודברים המתנהל אודותיו. הוא היה נראה די מאוכזב, אבל בעיקר מבוייש מעצם המעמד.
הבחנתי שזה לא היה לו נעים, והוא משלים בחוסר אונים עם המצב.. ריחמתי עליו בליבי, אך גם אני הייתי בחוסר אונים עם המצב.. רק עקבתי מקרוב אחריהם כל הזמן..
האמת לכולנו כבר נהיה לא נעים.. כולנו הרגשנו פתאום חבורת פוחחים קלי דעת, שבאה לשחק כאן, ולא מנצלת את הזמן ללמוד, ובכלל יכולנו להישאר בבית.. השתמטנו לנו איפה, לכאן ולשם, בתחושה מעיקה, ופעם ראשונה שהרגשתי במעמד אפיית המצות, שמשהו בחגיגיות הטבעית – נפגם ונפגע..
ערבי פסחים הם
רגעים ספורים עברו וברקע נשמעה ההכרזה החגיגית בקולו הרועם של שמואל, מנהל המאפייה: "רבותיי, אפשר להיכנס. הילדים שעובדים עם ה'רעדלער' (-מחורר המצות), ייקחו סינרים ויעמדו ליד השולחן, רק ליד המקום שעושים את החורים, ורק עם האבא".
עמדנו בהתרגשות סביב השולחן, ילדים ומבוגרים, עטויים בסינרי ניילון לבנים גדולים, מחככים ידיים בציפייה דרוכה ומשננים שוב ושוב לעצמנו: "לשם מצות מצווה".
סוף סוף ניתן האות ועל הסרט הנע החלו להגיע עיגולי בצק לבנים מרודדים, בדרכם אל התנור הלוהט. הילדים הראשונים כבר ביצעו את העבודה, כל אחד בתורו, והעבירו במהירות את הגלגלת על הבצק, כשהוא עובר מיד אל מקומו הסופי והאחרון בשרשרת העשייה המהירה - היישר אל מקלו הארוך של ה'שיבער' (האופה) המיוזע.
אחרי שאומרים 'לשם מצת מצווה', מתחילים כל הילדים לשיר 'בצאת ישראל ממצרים'.
שירה קצבית החלה בוקעת ועולה. שירת הילדים הטהורים התמזגה בחן וחסד עם זמרת ההורים וצעקות האחראים ברקע.
זהו מעמד שאי אפשר לשכוח כל החיים. מעמד טהור וקדוש.
הו, האימה והחרדה
גם אני עמדתי שם. ביד אחת החזקתי בגלגלת, אבל הסיפור של ר' אבא ובנו סקרן אותי מאוד. לא יכולתי להסיר מהם מבט. הם עמדו שם, בסינרים לבנים, נראים קצת מתוחים ודרוכים, מתקשים להשתלב באווירה. הם לא שרו. באופן כללי ר' אבא לא היה נראה מרוצה מהשירה העליזה. לאורך כל אפיית המצות הוא הנחית על דוד שלל הוראות ואזהרות. הזכיר לו ש"יש צד שאם לא אמרת בפה במפורש 'לשם מצת מצווה' - זה פסול לגמרי, והכל לא שוה כלום"; וגם "תיזהר מאוד עם המחורר הזה"; "תעביר מהר אבל שיהיה מדויק"; "אם הבצק מתקפל, הכל נהרס"; "אפשר לזרוק את הכל לפח"; "זה צריך להיות ב'ויש' אחד"; "העניין כאן הוא זריזות"; "זה חייב להיות הכי מהר שאפשר"; "שלא נגיע לדקות האחרונות של השמונה עשרה רגעים".
ככל שהתקרב תורו של דוד, הלחץ מצד אביו גבר. "תזכור שאם אתה הורס את המצה, כל התור אחריך צריך לעצור. יכול להיות מצב שבגללך יצטרכו לזרוק את כל הסיבוב הזה לפח. אם אתה לא עושה את זה כמו שצריך, זה הורס כאן לכולם. ואני גם אצטרך לשלם על כל הנזק שיקרה. לא רוצה לאכול מצה גזולה. אז תשים לב למה שאתה עושה!"
אחרי שסיימנו לשיר את ההלל בתרועה רמה, עצרנו להפסקה קלה לקראת השיר הבא. בשקט שנוצר, נשמע לפתע קולו של ר' אבא. הטונים צורמים וקשוחים.
"תזכור להגיד כל הזמן לשם מצות מצווה. אתה שומע או שאתה לא שומע?!", גבהו הטונים, "תעשה לי טובה, אל תחלום פתאום כמו באמצע הלימוד. אלו לא משניות ערבי פסחים. זו אחריות, אלה מצות, אלו אנשים, תהיה מרוכז, תבוא מרוכז, תקשיב מה אני אומר, כל הבעיות איתך מתחילות כשאתה לא מקשיב".
והוא הקשיב, אוהו איך הוא הקשיב. לא רק הוא הקשיב, כל המאפייה כבר הייתה קשובה. ודוד? הוא ספג את עלבונו הצורב ולא הגיב כלום. הוא לא התגונן, לא התווכח, כאילו ידע שכל מה שיגיב רק יזיק לו יותר. ראיתי שהוא נואש וחסר אונים, שהוא בוש ונכלם במצב שנוצר. ראיתי איך הפחד, הלחץ, וההשפלה שהולכת ונהיית פומבית יותר ויותר, גורמים לו לרעד בלתי נשלט.
רגליו רעדו, ידיו רעדו, בכל גופו אחז הרעד. תורו מגיע, וכל כולו רועד בחוסר שליטה. אני כבר הבנתי שמשהו לא נעים עומד להתרחש. דוד, הבן של ר' אבא, הוא הילד הבא ל'רעדלער'. ור' אבא, שמחנך את בנו לאפיית מצות בהידור, עומד להמיט עליו אסון.
גם אני רעדתי. רעדתי על דוד, הילד החדש שהכרתי היום לראשונה, שרועד על נפשו.
ממש התפללתי עליו. בשקט-בשקט התפללתי לקב"ה שיעזור לדוד הקטן לעבור את זה בשלום.
ואז הגיע התור.
דוד עמד בידיים רועדות עם ה'רעדלער', ממתין לקבל מהגוימר שלידו את עיגול הבצק המרודד המוכן לחירור, ולהעביר עליו את הרעדלער. ר' אבא עומד על גביו, ממש כמו בתפילה, ומזכיר לו כאילו יכול היה לשכוח: "לשם מצת מצווה, נו תגיד". ודוד אומר: "לשם מצת מצווה. לשם מצת מצווה".
הבצק המוכן הגיע מה'גוימר' שלידו, שפרס במיומנות את עיגול הבצק המרודד על שולחן הנירוסטה, מוכן לחירור. "מהר! אבל לא חזק! ב'ויש' אחד ובכוונה". ממשיך ר' אבא ללאוט באוזנו של בנו, ודוד, בידיו הרועדות, מעביר את הרעדלער ב'ויש' אחד. אבל היד הרועדת לא מצליחה. המצה מתקפלת. מאבדת את הצורה העגולה. המצה נפסלת. המאפייה נעצרת לכמה שניות, להסתדר מחדש.
ודוד מביט בנעשה בייאוש מוחלט. אשר יגור - בא לו.
עכשיו ר' אבא כבר איבד את הבושה לגמרי. הלחישה הפכה לזעקה: "אמרתי לך לעשות ישר, אם אתה לא יודע לעשות בשביל מה אתה מגיע? להכשיל כאן אנשים?! כל ילד כאן עושה את זה בקלות, רק אתה, 'חכם פון מה נשתנה' הורס את המצה. אם אתה לא יכול, תגיד אני לא יכול".
השירה הקבועה שרק החלה, ועדיין לא תפסה תאוצה, גוועה לפתע. חבורה שלמה עמדה והתבוננה בר' אבא ובנו.
הנס הגדול היה שמעל כולנו ריחף השעון, שאילץ את כולם לחזור לעבודה ולא להסתכל על הקטסטרופה שהתרחשה לנו מול העיניים.
הבחור ה'גוימר' שהיה לידם לקח שוב את הבצק והעביר אותו מחדש רידוד כדבעי, ומעביר שוב לדוד, שידיו רעדו בכפליים. הוא העביר את הרעדלער שוב. "לשם מצת מצווה". ושוב הבצק הפך להיות מקומט וחסר צורה.
עמדתי שם, בטראומה כמעט. כולי רועד. אם רק הייתי יכול לעזור את נפשי הייתי נותן. מי יודע מה יקרה עכשיו. ר' אבא כבר לא עמד בזה. הוא עמד מאחורי בנו הרועד, המבויש, המפוחד והנבוך עד מוות, הרים את ידו ו... סטר לו סטירה הגונה ומצלצלת. "מה זה?! מה אתה חושב?! העולם הפקר?"
עוד סטירה ועוד אחת. עד שכשל כוח הסבל.
דוד פרץ בבכי, בקול רם לעיני כל בני החבורה, שהיו מזועזעים עד לשד עצמותיהם, אבל ר' אבא לא נרגע. הוא המשיך לצעוק ולהכות: "לך הביתה. תעשה נזקים בארגז חול. לא במצות מצווה!" דוד, כאילו רק חיכה לשמוע את המילים הללו שישחררו אותו מגיא ההריגה, נמלט החוצה ביבבות קורעות לב.
דממת מוות שררה במאפייה. איש לא זז ממקומו. לאף אחד כבר לא היה חשק לשיר או לעבוד. ר' אבא היה הראשון שהתעשת. "נו", אמר ברבע חיוך, "חושֹך שבטו שונא בנו. אנחנו נשלם על כל הנזק. ידעתי שזה מה שיהיה. אין ברירה. על חינוך משלמים".
הראשון שהתעשת היה שמואל האחראי. הוא הזכיר לכולם שיש עוד שתים עשרה דקות, עד שיחלפו ח"י הרגעים. איכשהו הצילו חלק מהבצק של אותו סיבוב, ואחר כך הלכנו הביתה. לא רצינו להישאר שם.
במבט לאחור, נראה לי שזו הייתה החוויה הטראומטית ביותר של שנות ילדותי. שנים חלפו ועדיין התמונה הזו מרצדת במוחי. דוד הרועד עם גלגלית הרעדלער, סופג סטירה אחר סטירה מר' אבא.
קול היבבות המזעזעות שלו רדף אותי שנים ארוכות, אותי וגם את חבריי, ילדי ה'חבורה' של אותה שנה. כולם זוכרים זאת עד היום הזה, כאילו זה קרה עכשיו.
אליהו הגדול
זימנה ההשגחה, וכעבור כמה שנים שוב פגשתי בו, בדוד, הבן של ר' אבא. גם אז היה זה בערב פסח. במוצאי שבת הגדול, בסעודת הסיום והמלווה מלכה אצל 'אליהו הגדול'.
מי זה אליהו הגדול, אתם שואלים. נו, אתם כנראה לא ירושלמים. אין ילד ירושלמי שגדל פה בשנות השמונים שלא מכיר את אליהו הגדול. הרבה לפני שהמציאו את הישיבות ל'נושרים', מפעלי תמיכה לנוער מתמודד ועוד אי אלו שמות מכובסים לעזרה לנשמות גדולות שנתקלו באנשים קטנים, היה בירושלים אליהו הגדול.
באופן רשמי היה אליהו הגדול בעל חנות לחפצים משומשים ובעל ידי זהב ש'מתקן, משפץ ומחדש הכל', כלשון השלט העתיק הקבוע בפתח חנותו. אף פעם לא היה ברור אם השלט הזה משקף מה שיש בחנות, או שגם השלט עצמו ניצב למכירה ביד שנייה.
כך או כך, עוד לא נולדה הבעיה שאליהו לא ידע למצוא לה פיתרון. החל מעגלות ילדים הרוסות, שרשראות אופניים בלויות, מכשירי חשמל קשישים, שבעליהן התייאשו מהם פעמיים, ועד למנועים מוזרים של מכונות כביסה או דפוס או מכוניות. את הכל אפשר לתקן. "אנשים - אין להם סבלנות להתבונן. להיכנס לעומק העניין ולהבין איך הדבר בנוי. ברגע שאתה מבין את שורש העניין - הפתרון בידך". נהג לחזור ולשנן באוזני לקוחותיו-מעריציו.
"זה לא רק בחפצים", נהג אליהו לחזור ולשנן באוזני כל לקוחותיו. "זה גם בבני אדם. כל הבעיות מתחילות, כי אתה לא מסכים לעצור רגע, להתבונן, מה בדיוק הבעיה. הבעיה של הנוער היום זה שההורים לא מוכנים לעצור רגע להתבונן מה הבעיה של הילד. אני רואה אותם, את ההורים, מדבר עם האבא, יש לו בעיות עם הילד. נו בטח, אני אומר לו, תתעורר. אתה אבא אמיתי או אבא-אבן. (-זה היה שמו של שגריר ישראל באו"ם בימים שאליהו הגדול עוד היה צעיר ומתעניין בחדשות).
"תבואו אצלי חצי שעה, תראו איך הכל מסתדר".
אבא אבן
מתובנה עמוקה זו נגזרה גם מלאכתו הנוספת של אליהו הגדול. מפעל חייו האמיתי. מפעל חייו היה קירוב לבבות, בעיקר בתוך המשפחה. בין אחים ואחיות, בין הורים לילדים. "לשפץ, לתקן ולחדש הכל", גם בין אנשים.
מפעל חיים של איש אחד היה אליהו. הוא עצמו היה ערירי, ניצל בעור שיניו מהשואה, אך גופו החסון והגדול נטה לו חסד. הוא היה נראה 20 שנה פחות מגילו האמיתי. הוא חי בסגפנות, בבית ערבי ישן בדמי מפתח, וידיו וליבו היו עשויים מזהב טהור. בשניהם הוא השתמש במלא העוצמה.
לי הוא קרא אייזנברג. למה? כי לכל משפחה, ענפה ככל שתהיה, הוא נתן שם משפחה אחד. מכיוון שהסבתא ע"ה הגיעה ממשפחת אייזנברג, כל צאצאיה זכו להיקרא בשם נעוריה, בלי להתייחס להשתלשלות המשפחתית הענפה שהתפתחה לאורך שישים השנים, גם העובדה שסבתא כבר התחתנה והחליפה שם, לא שינתה. כל בני דודיי נקראו כולם אייזנברג, וחסל.
אילוסטרציה (פלאש 90)
בחורי ישיבה שנקלעו למצוקה ראו בו את כתובת טבעית לבקשת עזרה. בעיות עם ההורים, עם הישיבה, ועוד עניינים מצויים. הרבה פעמים היה נכנס בעובי הקורה, מדבר עם ההורים, עם הצוות בישיבה, עם כל מי שיכול לעזור.
ברבות השנים, הפך אליהו לסוג של מוסד. הבחורים שהתדפקו על דלתו ביקשו ערב קבוע במחיצתו. כל השבוע החנות הייתה עמוסה באנשים, הבחורים היו בעבודה, וכך נוצר מנהג לערוך כינוס כל מוצאי שבת על סיר צ'ולנט, דיבורים, שירים וחיזוקים לקראת שבוע חדש.
אליהו הגדול השקיע מאוד בסעודה של מוצאי שבת. מתוקף שמו הוא גם נהג להזמין את אליהו הנביא לברך את המשתתפים בשבוע טוב ומבורך מאוד. ותמיד רגע אחרי שהדליק את הנר, נהג לומר נוסח מצמרר: "סעודת דוד המלך - לעילוי נשמת דוד בן אליהו, השם יקום דמו". כך ידענו שהיה לו בן שנספה בשואה, אבל הנושא מעולם לא עלה על השולחן.
אז כולם היו בניו. אבל מי שנשא את השם דוד, כשם בנו הי"ד, קיבל יחס עוד יותר מיוחד ואבהי שלא הורגש. כי כל נער, כל נשמה, קיבלו את מלוא תשומת הלב, את המילים המדויקות, את הריפוי המדויק. כל אחד הרגיש בנוח לפתוח את ליבו בפניו. הוא היה גדול הדור להשתתף בצערו של בחור, להבין לליבו, להתעניין באמת, בדרכו החומלת והמשעשעת.
"אז מה, גם אתה עם אבא אבן? כולם באותו 'ברוך', תשמח שהוא לא 'צובט כל בשר ומפליק לעשות'". היה מפטיר באנחה לאחר שהיה שומע עוד סיפור כאוב.
האטרקציה המרכזית הייתה מדי שנה, בבין הזמנים של ניסן, במוצאי שבת הגדול. אליהו ניצל את העובדה שבחורי הישיבה מחפשים תעסוקה, וההורים מחפשים מקום לאכול משהו מחוץ לבית. זה היה כנראה גם תאריך קרוב ליום ההולדת שלו וגם קרוב לתאריך פטירתו של בנו. הערב כלל סיום מסכת חגיגי לעילוי נשמת בנו, שעליו עמל כל השנה, סעודה דשנה ונדירה יחסית למועד - בערב חג הפסח, ניגונים והגיגים לתוך הלילה, בדרך כלל כמעט עד אור יום ראשון.
סעודת דוד הי"ד
ערב פסח אחד, תוך כדי הניקיונות - שוד ושבר. חלק מסוים בכיריים הלך לאבדון. מוצאי שבת, כל החנויות סגורות, איפה נמצא עכשיו חלק של כיריים. אולי אצל אליהו הגדול יהיה, אמרתי. בטח עכשיו בערב פסח הוא פותח גם במוצאי שבת.
וכך מצאתי את עצמי, באישון ליל, נכנס ל'מערת אליהו' כפי שכינו אותה הוותיקים, עם עשרות בחורים וצ'ולנט מהביל, שומע דיבורים ושירים ושוכח מהכיריים ומהחלק האבוד. הערב היה מרתק. דיברו על החיים, על פסח, על אליהו הנביא, על כך שאף פעם לא מאוחר לתקן.
למרות החושך היחסי ששרר בבית המואר בנרות קלושים, הבחנתי בו היטב. ארכו לי רגעים ספורים לוודא שזה הוא. למרות שעברו כמה שנים, למרות התספורת השונה, הלבוש הספורטיבי, אם נתבטא בעדינות, לא היה לי ספק שזה הוא. זה היה דוד. הבן של ר' אבא. הוא ישב די קרוב לאליהו הגדול.
הפנים החדשות שלו אמרו הכל.
אליהו הגדול קם לעשות את הסיום השנתי, ודוד עמד לידו, לעזור לו לעמוד בקדיש. ראו שיש להם קשר מיוחד. כשאליהו סיים את הקדיש, הוא מיהר להושיב לצידו את דוד.
אליהו הגדול החל לדבר, והקול שלו התנגן כמו כינור ישן ואהוב. "יהודים של ערב פסח הם יהודים של ניקיונות. ניקיונות פנימיים, תיקונים, שיפוצים וחידושים. אליהו הנביא מגיע להכין את הגאולה, דוד מכין את בית המקדש. יהודים של ערב פסח, הם יהודים של גאולה.
"אני חייב לומר לכם", אמר אליהו הגדול בהתרגשות, "שמאז שאני מכיר את הבחור היקר שביקרים הזה, אני מרגיש שהקב"ה ריחם עלי, והשלים לי את מה שהנאצים ימ"ש לקחו ממני. יש לי בן חדש. גם לו קוראים דוד".
ראיתי את דוד, בן ר' אבא, מתרגש ומסכים עם אליהו בכל ליבו.
אליהו השתתק. עיניו האדימו, נעצמו ואז התעורר: "אני אספר לכם הפעם משהו שלא סיפרתי. תשמעו חברים טהורים, תשמעו ותבינו איזה חסד עשה איתי ד'. שיחו בכל נפלאותיו. רק בגלל הכרת הטוב לד' על החסד הזה, אני מספר לכם".
הקדוש דוד הי"ד
"אני רוצה לספר לכם על הבן שלי, הקדוש והמקודש. על דוּויד שלי, שלא זכיתי לגדל, ולא זכיתי אפילו להיפרד ממנו. אני מתבייש לספר לכם, על ה'אבא אבן' שאני הייתי, איך התנהגתי לבן שלי, ולעומת זאת איך הוא התנהג אלי:
"זה היה בסופו של חורף תש"ג, בגטו ורשה. היינו רק שנינו, אני ודוּויד. אמא שלו, אשתי המסכנה, נפטרה מיד בכניסה לגטו ממחלה מדבקת. דוד היה פחות מגיל עשר, הוא היה הילד היחיד שלי. הייתי קשור איתו בקשר שאי אפשר לתאר. הוא היה כל עולמי. הוא היה התקווה שהשאירה אותי בחיים. רק בזכותו הצלחתי לשרוד את הימים הארוכים בעבודה.
"ואז התחילו הצרות איתו. כשהתחילו להתארגן למרד בגטו. הזהרתי אותו שלא יעז להתקרב אליהם. פחדתי פחד מוות שמשהו יקרה לו. אבל הוא היה עשוי מחומר אחר. הוא לא יכול לסבול את המצב. הנפש שלו הייתה סוערת. אש להבה. 'חייבים להחזיר להם, אפילו משהו. אסור לשתוק'. היה חוזר ואומר לי, ואני הייתי מזהיר אותו שלא יעז.
"אבל פעם אחר פעם תפסתי אותו חוזר מפעילות חשאית של המורדים. הוא היה חוזר ואני הייתי צועק עליו צעקות נוראיות, שכל הבניין רעד. כמה אהבתי אותו. הצעקות היו מתוך הלב שלי, מתוך פחד וייאוש. "תדע לך דוּויד, אתה הורג את אבא שלך! אם יקרה לי משהו זה יהיה בגללך". כל פעם הייתי צועק ומאיים יותר ויותר, אבל זה לא עזר.
"ואז הגיעו הימים של ערב פסח. ההכנות למרד היו בשיאן. בליל בדיקת חמץ הוא חזר מאוחר. היו שמועות שמחר תהיה פעולה רצינית. בטח שמעתם - מרד גטו ורשה".
קולו של אליהו הגדול החל לרעוד.
"ארבע שעות המתנתי בפחד. כבר חשבתי שקרה לו משהו. היה אסור לצאת לרחוב. זו הייתה סכנת מוות. כמעט שפרחה לי הנשמה.
"ואז, קצת אחרי חצות, הוא חזר.
"לא שלטתי בעצמי. התחלתי לשאוג עליו כמו שלא צעקתי בחיים. ממש מדם ליבי. אבל דוּויד שתק. תסלחו לי רבותיי, אבל בשלב הזה קמתי עליו ונתתי לו כמה פראסקים חזקים. כנראה שזה היה חזק מדי. פתאום התחיל לרדת לו דם מהאף. הוא התחיל לבכות. וככה הוא הלך לישון. בוכה".
אליהו הגדול הרים מבט מיוסר. "אני לא מאחל לאף אבא כזה דבר".
הוא השפיל שוב את מבטו והמשיך. לראשונה בחיי ראיתי אותו נשנק מדמעות.
"כל הלילה התהפכתי במיטה. רק לפנות בוקר הצלחתי להירדם לכמה דקות. כשקמתי, דוד כבר לא היה. הוא נעלם.
"הסתובבתי כמו משוגע. רצתי למפקדה של אצ"י (-ארגון צבאי יהודי, הארגון שהפעיל את המרד), ניגשתי למפקד, והתחננתי לפניו: תעזבו את הבן שלי. זה הבן היחיד שלי. אל תעשו לי את זה. קחו אותי. אני הרבה יותר חזק, מתאים לכל דבר, רק תשחררו אותו'. המפקד נשבע לי, שהמידור בארגון לא מאפשר לו לדעת מה קורה עם דוד שלי, וברגע שיידע הוא ידאג אישית שיחזור הביתה.
"קולות של ירי נשמעו בחוץ. המרד התחיל.
"זה היה גהינום. השמועות רצו כל הזמן. יש הרוגים. שני נערים עלו לתלות את הדגל של אצ"י על הבניין הגבוה של הגטו. הגרמנים משתוללים כמו חיות טרף. חיסלו כמה.
"הלב שלי דופק בפראות. כמה שעות לפני הסדר. ואז הגיעו הרגעים השחורים ביותר בחיי. אוי טאטע. אוי טאטע אין הימל. אילו רגעים. בחור צעיר דופק בדלת ומבקש את אבא של דוד.
"אוי ריבונו של עולם", זועק אליהו הגדול בכאב, כאב שמפלח את הלבבות של כולנו. "ריבונו של עולם, אני כבר ידעתי הכל ברגע שפתחתי את הדלת. לא רציתי לשאול כלום, רק לקחתי את הפתק מידי הבחור, והוא נעלם מיד.
"בלב רועד פתחתי את הפתק, שמאז לא עזב אותי".
אליהו הגדול הוציא ריבוע גדול של למינציה, ובתוכו דף מפויח שעליו אותיות צפופות בכתב ילדותי קצת. הוא הגיש את הפתק לדוד שישב לידו, וביקש: "תקרא דוד'ל, תקרא מה כתב לי הבן הראשון שלי".
ודוד התחיל לקרוא בקול, מילה במילה, את המכתב המזעזע ביותר ששמעו הנוכחים אי פעם.
לאבא היקר, אהוב לעולמים!
"אם אתה קורא את הפתק הזה, אני כנראה כבר לא חי. אני כותב לך את הפתק לפני שאני יוצא לפעולה, שאני יודע שאתה לא מרשה לי. אבא היקר והאהוב לעולמים! אני מבקש שתסלח לי שאני לא יכול לשמוע בקולך. החלטתי להילחם עד הסוף ברשעים הארורים, יהיה מה שיהיה. אני לא יותר טוב מכל האחים והאחיות שלי, שהשטן הרג באכזריות, ואני לא פוחד מזה.
"אני אהיה עם אמא, ואצעק לפני כיסא הכבוד, שהקב"ה ירחם עלינו ועליך כמובן. אני אוהב אותך אהבת עולם, ויודע שאני אהוב על ידך באהבה עוד יותר גדולה. אם אני לא חוזר, תדע לך שאני עוזב את העולם, בידיעה שאני אהוב באהבה אינסופית, וכל מה שהיה בינינו רק הראה לי עד כמה אתה אוהב אותי ודואג לי. תחזיק מעמד, כי אני לא אתן שיקרה לך משהו. ובעזרת השם, אתה תחיה עוד הרבה שנים טובות.
"סליחה, מחילה וכפרה,
בנך האוהב, בנך האהוב - דוד
אליהו הגדול געה בבכייה. גם דוד השני בכה.
וכולנו הצטרפנו, בקול רם. "דוד, אתה מבין איזו נשמה הוא היה? הוא ידע שאני לא אסלח לעצמי על מה שעשיתי לו, אז הוא כתב כדי לנחם אותי. ראית איך הוא מנחם אותי? ראית איך הוא מצליח לתקן את מה שהיה בינינו בצורה כל כך עמוקה? הוא לוקח את כל מה שעשיתי לו והופך את זה מקצה לקצה. הוא הצליח לקחת את כל מה שעשיתי לו, ולראות בזה את האהבה שלי אליו. את כל הצעקות הוא הפך למילים של אהבה, את כל הסטירות לחיבוקים, הוא הצליח להרגיש אהוב אחרי כל מה שעשיתי לו. לראות מה עומד מאחורי ההתנהגות שלי אליו. הוא הצליח לראות את האמת. הרי זו האמת. באמת אהבתי אותו יותר מהכל. אתה יכול לתאר את ההרגשה של אבא שהבן כותב לו כזה דבר?
"אבל זה לא הכל".
דודי לי
"לא יודע איך", המשיך אליהו הגדול, "אבל נשארתי לחיות. כנראה הוא באמת שמר עלי מלמעלה, ואחרי המלחמה, חקרתי את העניין הזה לעומק. חשבתי שאולי זה התיקון שלי בעולם.
"אתם יודעים מה שאני תמיד אומר: כל ילד הוא מתנה, כל ילד הוא עולם מלא ושלם, כל ילד הוא זכות בלתי נתפסת שקיבל כל אבא לגדל, לטפח, לחזק, לעודד, לרפא, להאיר, לבנות, לאהוב עד כלות.
"אבל, ויש כאן אבל, כי מי שזכה שיהיה לו ילד, ילד שנושא את השם דוד, כבר לא יכול לחיות חיים פשוטים. הוא קיבל מתנה שנותנת טעם חדש בחיים. חלק גדול מהחיים שלי הקדשתי ללימוד הנושא הזה, הלילה אספר לכם קצת. על דוד. דוד המלך.
"חשבתם פעם מה המשמעות של השם דוד?
בא אני אגיד לכם מה זה. אתם יודעין בטח שידיד בלשון הקודש, זה מישהו שקשור אלי בקשר של אהבה. המילה ידיד הופכת גם למילה דוֹד, שמשמעותו אהוב. כל מי שלמד שיר השירים יודע, ש'אני לדודי ודודי לי', ובכלל כל ה'דודים' של שיר השירים, לא מדברים על 'דוד' במובן המשפחתי, אלא על אהוב, דוד שנגזר מהמילה ידיד.
"דוֹד זה אהוב, אבל כשרוצים להגדיר תחושה של אהבה, זה נקרא בלשון הקודש - דוד.
"לכן, דוד המלך, למרות החיים הקשים שהיו לו, למרות שביזו אותו ורדפו אותו כל החיים, הוא אמר תמיד שירות ותשבחות לפני הקב"ה, כי תמיד הוא הרגיש אהוב על ידי הקב"ה, גם כשהיה לו קשה, גם כשחטא לפני הקב"ה, הוא תמיד הרגיש אהוב, הוא נשאר דוד, כי זו המהות של השם הזה דוד בלשון הקודש - אהוב. ואז העולם הופך לגן עדן.
"כשדוד המלך אמר 'כל הנשמה תהלל קה', הוא לימד אותנו שעצם החיים שלנו הם גילוי אהבה מאת הבורא יתברך. כל נשימה ונשימה היא גילוי של אהבה מהבורא יתברך. היא מגלה לך, כל נשימה, עד כמה אתה אהוב. רצוי לפניו יתברך. הוא נותן לך לנשום את הנשימה הזו כי הוא רוצה שתחיה איתה, הוא רוצה את החיים שלך ואוהב אותם ואותך. אהבת אותנו ורצית בנו. זו ההרגשה שמעורר האהוב בעולם. ונשאר רק להלל ולהודות.
"אתם מבינים חברים, אתה מבין דוד יקירי, למה הסעודה הזו נקראת סעודת דוד המלך?
"כי אנחנו במוצאי שבת. כשהיינו בשבת, איזה אור היה לנו, אור של הנשמה היתרה, אלו השגות, איזו התעלות, איזו קדושה, ופתאום - בום. יצאה שבת. הכל נגמר ברגע. האורות כבים, ההתעלות מתנדפת כלא הייתה, כבר אין ריח גן עדן, אין אור שבעת הימים. פתאום יש רק חולין, בלי אור, בלי שבת, אנחנו מתבוננים קדימה, שישה ימים אפלים וחשוכים לפנינו, עוד זמן רב עד שנחזור לשבת, מוצאי שבת הוא הזמן הכי רחוק משבת. מה יש לחגוג? איזה טעם יש לאוכל בזמן כזה?
"מי יכול להאיר לנו בזמן שאנחנו כל כך רחוקים, תלושים, אבודים? רק דוד. רק האהוב שמלמד אותנו עוד פעם כמה אנחנו אהובים מעצם קיומנו, בכל נשימה ונשימה; רק האור של דוד המלך מגיע לסעודה כזו. ומאיר אותה באור חדש. הוא היחיד שיודע לנחם אותנו, ללמד אותנו, לרפא אותנו.
"בהפטרה היום קראנו", אמר אליהו, "שהקב"ה ישלח את אליהו להשיב לב בנים על אבותם. אליהו בעצם מבשר את הבשורה הזו. הוא מגלה לנו את האהבה עצומה שהקב"ה אוהב אותנו.
"אנחנו בנים שגלו מעל שולחן אביהם. גם משולחנו של הקב"ה, ויש כאן לא מעט שגלו גם משולחנו של האבא הפיזי. כמה צרות אנשים עוברים פה. איזו גלות נוראה. אנחנו צריכים לתקן את הקשר הזה, לפני היום הגדול. אנחנו כל כך כועסים, לא מבינים, איך אבא שלנו עשה לנו ככה? גם אם אנחנו לא שואלים, בכל זאת, זה לא קל. איך אפשר לתקן את זה?
"אליהו עושה את זה. הוא מראה לנו את האמת. את האהבה שמאחורי המכות והצעקות, כמו שעשה לי דוד שלי.
"כמה אהבה צריך שתהיה לאבא כדי שהוא יכעס כל כך על הבן שלו? כמה אכפתיות יש לאבא שכועס על ילד אלפיים שנה? זו אהבה עמוקה שאי אפשר לתאר.
"הבנתי את זה אחרי המלחמה. אחרי כל מה שקרה לעם ישראל, אחרי האכזריות והשבר הנורא. איך זה קורה? איך אבא נותן מכות כאלה לילדים שלו? ואז נזכרתי במכתב של דוד. הוא ראה שהוא אהוב, דווקא בגלל שכל כך כעסתי עליו. "אבן מאסו הבונים" - הבנים, הילדים הדחויים המאוסים, שהרחקנו אותם מאיתנו, "הייתה לראש פינה" - הם יהיו הראש שלנו, הם יילמדו אותנו שהם לא מתרשמים מהדחייה, הם רואים לעומק, הם רואים כמה אהבה נמצאת מאחורי הדחייה החיצונית. הם דוד המלך, הם אהובים, הם התקווה שלנו.
"הבנתי שזה התפקיד שלי בעולם. אני אהיה אליהו שמבשר את הבשורה הזו לילדים, להורים. ללמד אותם את האור הזה, את הדרך להיות אהובים, גם על ידי הבורא יתברך, גם על ידי ההורים, גם על ידי הילדים".
קרן ישועה
שנים ארוכות חלפו מאז. מפעלו של אליהו הגדול נשכח מליבי. עד אותה תקופה שלאחר נישואיי, שבה התגלגלה לידי הזכות להיות חלק מצוות במוסד ישיבתי, שהחליט לעמוד לימין בחורים שלא עמדו בציפיות המוסד או המשפחה שממנה באו.
ערב פסח ממשמש ובא, ובאחד מלילות ערב הפסח עזב את סלון ביתי אחד מבחורי החמד הללו, לאחר ששיתף אותי בעובדה שב'בין הזמנים' אין לו לאן לחזור. אביו מאס בו ומתבייש בו, ולא מוכן שיהיה בבית. הישיבה סגורה, ואנה הוא בא.
ניסיתי לדבר עם האבא ללא הצלחה. התשובה שלו הייתה נחרצת. חד משמעית.
"זה לא הבן שלי, וגמרנו. אם אתה רוצה תרומה מדין צדקה, יש לי צדקות יותר דחופות. הוא בחר ברע, שיתמודד לבד, שלא יחפש שאני אגבה אותו על מה שהוא עושה. הוא הורס לי את החיים, מאכיל אותי מרור כל יום ויום, עשה אותי חולה, אני לא רוצה להכיר אותו יותר וגמרנו. ואני אומר לך עצה טובה, תדע לך, שגם לך הוא יעשה אותו דבר. אני השקעתי בו את הנשמה, והנה אתה רואה את הכרת הטוב שלו, ברגע שהוא יוכל - אתה תקבל ממנו גם את המכה".
בסוף סוכם בשיחת ועידה עם ראש הישיבה, שבינתיים ישהה בישיבה, עד הפסח, ואז נראה.
ראש הישיבה שהיה בעצמו די נואש מהבחור, סיפר לי שיש קרן מיוחדת - "'קרן ישועה' אני חושב שקוראים לה" - שעוזרת לבחורים בלי בית. אין לו טלפון, אבל יש לו כתובת. הוא נתן לי את הכתובת, והבטחתי לעצמי שאלך לשם מיד בבוקר לבדוק מה הם יכולים לתת.
בבוקר, שמתי פעמיי לכתובת ההיא, וכשהגעתי, נזכרתי מיד מהיכן היא מוכרת לי.
הרי זה משכנו של אליהו. אליהו הגדול.
אליהו הגדול. מי יודע מה קורה איתו היום.
מיהרתי לשם. המקום היה דומה, אך ניכר שעבר שיפוץ יסודי. מהיסוד. דלת פלדלת ומצלמת אבטחה קבועה ממעל, ורכב חדש מהניילונים חונה בחניה.
דפקתי בהיסוס, שמא לא זה האיש שאותו אני מבקש, אך השיעול הקבוע והמוכר, שנשמע מאחורי הדלת, הבהיר לי שאכן הדייר עדיין חי וקיים כאן.
הדלת נפתחה ואני הייתי מופתע מחזות הבית ששינתה את פניו. השמאטעס נעלמו ובמקומם הופיעו רהיטים נאים וקיר גבס הפריד מקום מיוחד ל'משרד' של ממש.
אבל יותר הופתעתי מהדמות שפתחה בפניי את הדלת. היא הייתה מאוד מוכרת לי. רגע וחצי ארך לי להיזכר. דוד, הבן של ר' אבא. בבת אחת עלו בי הזיכרונות מאותו ערב פסח מזעזע ומהערב המופלא של מוצאי שבת הגדול. שנים לא נפגשנו.
"מה אתה עושה כאן?"
"זה סיפור", השיב בחיוך. מן המיטה נשמע שיעול נוסף.
"והקרן של הישועה, זה קשור אליכם, או שזה מישהו אחר בבניין?" המשכתי להקשות מתוך ניסיון להבין לאן נקלעתי בדיוק.
"אנחנו, אנחנו, אייזנברג. זה כאן. מה קרה איתך כבר, אייזנברג? זרקו אותך מהבית? דווקא ההורים שלך אני זוכר אותם. והסבתא. היא נתנה לזה יד? לא נראה לי".
"לא אני, אליהו, זה אחד התלמידים. אני כבר התחתנתי".
דקה או שתיים ארכה ההבהרה. האבא לא מסכים לראות את הילד. בקיצור תסבוכת.
ולאחריה הוזמנתי אחר כבוד לקפה מהביל ולהסבר על המצב. מה בעצם קורה פה? של מי הקרן הזו, ומה מחפש פה דוד?
הם התלבטו לרגע מי יספר ראשון, בסוף אליהו התחיל:
תקציב מסתורי
"אנחנו הכרנו בשנה בה סיפרתי על הבן שלי, באותו מוצ"ש, שבה הגעת גם אתה לסיום של מוצאי שבת הגדול. אז דוד בא אלי, לסעודה של הסיום. מיד כשפגשתי אותו, הרגשתי איתו קשר מיוחד, וכשהוא סיפר לי שקוראים לו דוד, ידעתי זאת בבירור. לא היה לנו הרבה זמן לדבר לבד, כי הגיעו אנשים. אז, באותו ערב, דיברתי לפני כולם, את מה שלא סיפרתי עד אז.
"אבל מאותו לילה דוד נשאר איתי. גם ככה לא היה לו לאן לחזור.
"הוא עשה איתי את ליל הסדר, ונפשי נקשרה בנפשו. כאן היה לו בית, היה לו אבא שלמד כבר את השיעור. החלטתי לתת לו אפשרות להיות כאן, כמה שירצה, ולדאוג לכל מה שהוא צריך, עד שיתאושש. החלטתי להיות לו לאב והוא יהיה לי לבן. ממש החלטנו לבנות את כל החיים שלו מחדש. הוא נשאר כאן כמה חודשים, עזר לי, עבד איתי, הפך להיות ממש יד ימיני.
"אתה יודע, אני חי מהיד לפה, אין לי חשבונות בבנק, אין לי חסכונות, אני חי ממה שהשם שולח בכל יום. התחלקנו בהכל.
"אחרי תקופה הוא החליט שהוא רוצה לגדול. השם נתן את חינו בעיני אחד הלקוחות כאן, שעוסק בבנייה ויזמות, יהודי ירא שמים שרצה לעזור, וקבע איתו סדרים ליום שיש בו גם לימוד ותפילה וגם עבודה.
"הוא עשה חיל מאוד מהר, ואחרי שנתיים הפך להיות שותף עם היהודי בכמה עניינים. אחרי חמש שנים, כבר הפך ממש ליהודי אמיד בזכות עצמו. בכל הזמן הזה אני בקשר עם אבא שלו, ר' אבא. אתה יודע, מגיע לתקן פעם פה פעם שם, ואני לא צריך לספר לך מה המצב שם אצל ר' אבא כל השנים, חרפת רעב זו לא מילה. העברנו לו כסף כל כמה חודשים. כל פעם סיפור אחר, העיקר שיסכים לקחת. וזה עבד טוב. עשרות אלפים בשנה. ככה שש שנים.
"ואבא שלו, ר' אבא, לא מוכן לשמוע ממנו, לא רוצה לראות אותו. כלום, נתק מוחלט.
ניצני גאולה..
יום אחד דויד אומר לי : אליהו די, אני רוצה לתקן את העניין עם אבא שלי.. הגיע הזמן..
אייזנברג, אתה הרי מכיר את ר' אבא, אתה היית מנסה להתחיל איתו ?
בעולם לא, השבתי בהן צדקי, כשזכרון ערב פסח ההוא, באפיית המצות, עוד מהדהד באוזני..
אז בא תראה אייזנברג, איך באה הגאולה אצל האגוזים הקשים...
אני הרי גם ככה הייתי עוזר לו כל פעם, כשהגיע אלי בפעם הבאה, אמרתי לו תשמע ר' אבא, אני צריך ממך טובה גדולה. ממש חסד, שאם תעזרו לי, גם אתם תרויחו..
נו, אדרבה...
תראה, אני הרי יש לי תורם, כמו שאתה יודע, החפץ בעילום שמו וכו', אבל יש לי איתו ויכוח גדול. הוא ירד קצת מהדרך, אתה יודע יש לי כאן הרבה כאלה, ואבא שלו זרק אותו מהבית, ורק מקלל אותו ושונא אותו. והוא החליט לתת לאבא שלו כסף. הוא טוען שדווקא בגלל שאבא שלו כל כך כועס, סימן שאיכפת לו ממנו, וממילא הוא אוהב אותו בעצם, ולכן הוא רוצה לתת לו. אני טוען שזה שטויות והבלים, ושלא יתן לו אגורה. חבל על הכסף. זה 50 אלף דולר בשנה. ועכשיו הוא רוצה לתת 200 . אומנם הוא בעל המאה, אבל הוא משוגע לגמרי. אם תצליח לעזור לי איתו, ישאר כאן הרבה כסף פנוי, ואני אדאג שזה יגיע למקומות הנכונים..
ר אבא נרעד קלות.. האוירה היתה קצת אפעס 'חשודה' כפי שהגדיר זאת אחר כך, ממתי 'דער גרייסער אליהו' צריך עזרה ועיצות מאנשים, ואיזה מן עניין יש כאן תורם משונה, שחושב שאוהבים אותו, ולא אוהבים אותו וכן אוהבים, כל הסיפור הזה נשמע מוזר מכף רגל ועד ראש.. ואני צריך לשכנע אותו שלא אוהבים אותו ? מה אני יכול להגיד לו בכלל ? ומאיפה אני יכול לדעת ? ומה פתאום שיאמין לי ? ולמה שיסמוך עלי יותר ממך ? ר' אליהו, תעשה לי טובה אישית, זה לא בשבילי כל העניינים האלו.. יפה מאוד שאתה מתאמץ ועושה, אבל אני לא שייך בעניינים האלו ...
רגע לפני שר' אבא חבש את כובעו בכיוון היציאה, החזיר אליהו בקול כמעט מתחנן : ר' אבא, אתה היחיד שיכול לעזור כאן, לך הרי יש גם כן איזה בן, שאתה לא מכיר בו, אתה יודע באמת מה אבא מרגיש, אני הרי ערירי, עויבר בטל... ממך הוא ישתכנע, לך הוא יקשיב, רחמנות ר' אבא, תעשה לי טובה.. אפילו רק תספר לו עליך, והוא יבין הכל.. תסביר לו איך הבן שלך הוא כלום מצידך, ואתה כועס עליו ולא מוכן לשמוע ממנו בכלל, ואין לך שום אהבה אפילו לא קטנה ביותר, ואז הוא יירגע..
ר' אבא התפתל בכסאו בחוסר נוחות מובהקת.. מה אתה רוצה ממני ר' אליהו, בשביל מה אתה עושה לי את זה, מה חסרים הורים, חסרים אנשים, מה אני צריך עכשיו להיזכר בכל הצרות האלו, בדיוק ערב פסח ?
אני יכול לקחת גם אחרים, אבל אתה במצב כל כך קשה, שאני רוצה שהכסף ילך אליך מיד.. תעזור לי לעזור לך ר' אבא...
לא ברור מה מתוך שלל השיקולים קרצו בסופו של דבר לר' אבא, אולי הכל יחד.. והוא נכנע באנחה כבדה והפטיר... נו שוין, אבל רק דקה אחת.. ואם אני רואה שזה לא הולך, אני הולך.. אין לי שום אחריות..
אין לי בן וגמרנו..
אליהו הגדול הסכים מיד, ור' אבא, שהשלים עם מר גורלו, והבין שהוא יפגש עם התורם המשונה, התעניין כבר על הפרטים יותר בפרוטרוט..
מי הוא ? בן כמה הוא ? הוא חילוני ? מי זה האבא ? ואם הוא מכיר אותי ? זה לא יהיה חילול השם, שישמע שיהודי חרדי כועס על הבן שלו כל כך הוא הרי חילוני , הוא לא יכול להבין את העניינים האלו ?
הוא לא חילוני, הוא היה בבית של שומרי תורה, ואבא שלו עשה לו הרבה צרות, והוא לאבא שלו, ובסוף זה נגמר בבעיטה כואבת, וזרקו אותו מהבית, ואיכשהו הוא נשאר ירא שמים, ושומר מצוות, רק לא לומד בישיבה, רק עובד ויש לו סיעתא דשמיא, והוא נותן מעשרות כדין, ושומר על כל המצוות. לא יהיה חילול השם. אל תדאג ר' אבא...
ומה אני צריך להגיד לו ? איך נעשה את זה ?
אני אקרא לו תיכף, ויגיד לו שיש לי משהו להראות לו, שיכול להכריע בויכוח שלנו, הוא יישב איתנו, ואתה תשמע את הויכוח, ואז תתערב ותגיד שהוא לא צודק, ואתה יכול להעיד בתור אבא.. ותספר את העניין שלך, וככה נפתור את הבעיה איתו.
ר' אבא היה נבוך ביותר.. איזה מין דבר נפל עליו.. אבל הוא כבר אמר שיסכים, אז שיהיה... אני אבדוק אם הוא באיזור, אם הוא לא כאן, נקבע איזה זמן, אבל אם הוא באיזור, נחכה לו קצת... אם זה יסתדר יהיה כאן כבר לפסח סכום נכבד..
ר' אבא נאנח שוב אנחה עמוקה, וליבו ניבא לו נבואות מבוכה.. איך אליהו הזה הצליח לגרור אותו לשטות כזו ?
אליהו צלצל, ומתברר שהתורם דווקא באיזור... עשרים דקות הוא כאן..
אז נחכה קצת..
בינתיים בא נראה שאנחנו מוכנים, ר' אבא.. נגיד הוא טוען שכל מה שאבא שלו עשה לו זה רק מראה כמה איכפת לאבא ממנו, ולמעשה הוא כן אוהב אותו, מה אתה עונה לו על זה ?
ר' אבא שקע בהרהורים... מה הוא עונה על זה ? ניסה לענות ר' אבא משהו ואני מיד שאלתי איך זה יתכן וכו', עברו ככה עשרים דקות, עד שלבסוף השיב ר' אבא בייאוש כשהוא מותש מהסימולציה המפרכת: ר' אליהו, אני לא יודע, ,.. ה' יעזור, לשים בפי את המילים הנכונות..
אתה צריך להגיד לו בפה מלא – תפסיק עם האשליות, אבא שזרק אותך מהבית לא אוהב אותך וגמרנו. אל תיכנס לדוגמאות. תראה לו את הסיפור שלך.. תגיד לו שאתה לא אוהב ולא רוצה שום קשר עם הבן שלך, לא משנה מה הוא יגיד או יעשה.. אין לי בן.. הוא לא בן שלי.. גמרנו..
התורם מצלצל, ואני שואל את ר' אבא בשמו, אם אפשר שהוא ישב במטבח. לא נעים לו, והוא רוצה בעילום שם וכו', ור' אבא שוב תמה על השגעון כאן, אבל שיהיה. העיקר שיעזור.
העולם הבא ועולם האמת
יש לנו ויכוח, ואני הבאתי כאן אבא שיסביר לך איך הדברים עובדים, שלא תספר לעצמך סיפורים.. אליהו מסמן לר' אבא, ור' אבא מדבר אל החלל, מציף את הכאב של ששת השנים האחרונות.. "תשמע בחור'ל, אני לא יודע מי זה אבא שלך, ומה עשית לו ומה הוא עשה לך, אני רק יכול להגיד לך שלי היה בן, כן היה בן, עכשיו אין לי בן, מצידי הוא מחוק לגמרי.. חשוב כמת.. אני לא רוצה לראות אותו ולא לשמוע ממנו, ולא איכפת לי מה קורה איתו.. אין לי שום אהבה אליו, אני רק כועס עליו ומקווה שיום אחד השם יאיר את עיניו לעשות תשובה על כל הצרות שהוא עשה לי"..
אתה מקווה שהוא יעשה תשובה ? למה אתה מקווה ? – נשמע הקול מן המטבח..
ר' אבא התפתל בכסאו. : "לא באופן אישי, אצלי הוא גמור.. רק כמו כל יהודי שאני מקווה שיעשה תשובה"..
הקול מן המטבח לא מרפה : "אבל אתה כועס עליו עליו יותר מכל יהודי... לא כל יהודי שעשה עבירות נהיה מחוק אצלך"..
ור' אבא התחיל להבין שמישהו כאן טומן לו פח..
נו, אז מה אתה רוצה לומר.. השיב ביאוש.. אני אומר לך דברים כהוויתם ואתה מתחכם עם קלוץ קאשעס, אין לי איך לעזור לך..
אז שאלה אחרונה, חזר הקול המטריד ואמר : כדי שר' אליהו לא יתווכח אחר כך, אני אשאל שאלה אחרונה, שהיא תכריע את הויכוח. מה שתגיד אני יאמין לך.. וגם לר' אליהו.. אם זה היה הבן שלך, שהיה טוען שהוא מרגיש שאתה כן איכפת לך ממנו, ובעצם אתה כן אוהב אותו, היית מוכן לתת את העולם הבא שלך אם יתברר שאתה לא צודק במאה אחוז, ובעומק יש לך אליו איזה אהבה ?
ר' אבא נדם.. הוא איש אמת.. הוא לא יוציא דבר שקר מפיו.. ר' אליהו מתבונן בו בריכוז עצום.. 200 אלף דולר עומדים על הפרק, התשובה לכאורה מובנת מאליה..
אבל משהו בתוכו מסרב לענות בחיוב. הוא לא נותן על זה את העולם הבא שלו.. אולי יש לו משהו בתוכו, שהוא לא כל כך שם לב..
הבן שלו.. דויד... כמה הוא היה יקר לליבו לפני הנתק הגדול, , כמה עוגמת נפש היה לו ממנו, כמה בזיונות הוא התבזה בגללו, כמה בכיות בכה עליו, כמה תפילות, מי יודע מה איתו היום.. אם הוא יבוא ויגיד לו דבר כזה, איזה מן רעיון משונה.. הוא כל כך כועס עליו.. כל כך מואס בו.. הוא הסמל של הכישלון שלו.. לעג וקלס ... למה שיגיד ככה, אחרי שעשיתי הכל להסביר לו הפוך..
מצד שני.. איזה געגועים יש בו.. רק הקב"ה יודע כמה חלומות הוא חולם עליו בלילות, אפילו לרבנית הוא לא מספר.. איזה כיסופים יש לו לשמוע ממנו , אפילו משהו קטן, לראות אותו, לשמוע אותו פעם אחת.. אז אולי זה מראה משהו.. אולי גם דויד מרגיש את זה, אולי גם הוא שומע אותו בוכה בערב ראש חודש סיוון בתפילת הבנים של השל"ה הקדוש, אולי.. אומנם זה נראה קלוש, אבל מכלל ספק לא יצא..
ר' אבא עצם את עיניו, ולא השיב.. דמעות רותחות וגדולות החלו לזלוג מעיניו.. דויד שלו... איך הוא יכול לדבר ככה על דויד שלו.. זכרונות צפו ועלו.. כמה פעמים ניסה דויד לרצות אותו, לנסות לעמוד בדרישות.. גם לו יש כאן חלק.. דויד שלו בטח כועס עליו פי כמה.. ואם, לו יצוייר שהיה כאן עכשיו ואמר מה שהתורם הזה אומר, הוא היה משנה את הכל..
אז אולי גם לאבא של התורם הזה זה ככה.. אולי גם האבא שלו מתגעגע אליו בלילה.. אומר את שמו מתוך חלומות בלהה, בסיוטי לילה..
אני יגיד לך את האמת... אמר לבסוף ר' אבא..
ורק את האמת, אפילו שזה קשה לי מאוד, ואפילו שלא חשבתי ככה קודם..
אבא שלך אוהב אותך... אוהב אותך מאוד, שאתה לא יכול לדעת בכלל כמה.. הוא חולם עליך בלילה, ומתגעגע אליך בייסורים שאין לתאר... זה גלות ממש... לא משנה מה הוא אומר לך, או מה הוא אמר לך.. לא משנה אם הוא הראה את האהבה הזו בצורה מעוותת, אפילו אם היא היתה צודקת, לדעתו.. אל תפסיק לעזור לו.. אני יודע את זה .. ר' אליהו טועה .. זהו...
גנח ר' אבא לתוך המטפחת, והגיש את ידו לכוס המים להרגיע את סערת רוחו..
והשיב לב אבות על בנים..
אם ככה, נשמע שוב הקול, אולי אתה תהיה מוכן להפגיש בינינו ? ביני לבין אבא שלי ?
מה הכוונה ? הקשה בצדק ר' אבא, מאיפה אני מכיר אותכם ?
אתה מכיר טוב.. תספר לאבא שלי שאני תומך בו שש שנים, כי אני יודע וידעתי תמיד שהוא ממש אוהב אותי.. ואני לעולם לא יפסיק להרגיש ככה.. אתה מכיר אותו..
מכיר אותו ? אני מכיר ? שש שנים.. משהו מוזר כאן.. תגיד לי מי זה, בלי להתחכם :ירה ר' אבא במתח בלתי מוסתר..
אבא שלי... הוא... אבא.. קוראים לו ר' אבא... הוא גר כאן לא רחוק...
ר' אבא איבד את צבע פניו ... עיניו פלבלו בחוריהן בתדהמה מוחלטת.. בשבריר שניה, הבין הכל.. זה דויד שלו שעומד כאן במטבח.. זה דויד שמדבר... הוא הרים לרגע את מבטו לאליהו כמבקש לוודא שאין כאן טעות... עיניו שאלו וקיבלו תשובה מיידית.. אכן.. דויד..
גופו קפא, כמו הוכה במכת ברק.. ולאחר כמה שניות הפשיר בבת אחת בטלטלה גדולה.. ראשו נשמט אל השולחן על זרועו, כמו היה בנפילת אפיים, כאילו היה מסרב לקבל את משמעות המעמד, ובכי כבוש החל לעלות מן השולחן.. שום מעצור לא עמד באותם רגעים קדושים, שיכל למנוע מקולו הנשמע מן המעמקים, לגעות בבכיה גדולה ומרה..
דקותיים החזיק המעמד, עד שנרגע מההלם והבכי, והקים את עצמו במהירות, אל עבר המטבח הקרוב..
בצעדים כושלים אך החלטיים, צעד אל מושא אהבתו וגעגועיו, והפעם באהבה מגולה, בדמעות הנפש המבצבצות וזולגות על זקנו, ומטהרות כל חטא ופשע.. דויד... צדקת ממני... אני לא ראיתי את האמת.. דויד .. אתה צודק... תמחל לי.. אני לא יכולתי לראות את זה, להודות בזה, להכיר בזה.. אתה הצלת אותי, הצלת אותנו.. תרשה לי להגיד לך את הפסוק : השיבני אליך ואשובה חדש ימינו כקדם..
ודויד.. פתח זרועות אל אביו האובד.. פתח את ליבו להשיב אותו אל אביו, ולהשיב את לב אביו אליו..
הם נפלו איש בזרועות רעהו, וברגע אחד, שוב הפכו להיות אהובים ואוהבים.. הפעם בדרך מגולה.. טובה ומיטיבה.. באה גאולה לעולם.. אחת מיני רבות שבדרך..
בכל אחד יש דויד – תנו עת לאהוב בתוככם
בכל אחד יש דויד. המקום שבו הוא מבחין באמת, שהוא אהוב מעצם הוויתו וקיומו עלי אדמות. חייו הם ביטוי אלוקי של אהבה שלמה ועמוקה שמחיה אותו בכל רגע ורגע, בכל נשימה ונשימה. לכן דויד חי וקיים. תמיד. בכל אחד. כמהות פנימית אנושית, שיודעת להתבונן על החיים והקיום כגילוי האהבה האלוקי הנשגב והקדוש ביותר, מי שזוכה, מטפח את הדויד שבתוכו, נותן לו לגדול ולהתרחב, ובהמשך ממש למלוך על חווית החיים והקיום שלו, ומי שנעבאך לא זכה עדיין, חייב למצוא לו איזה דוביד אחד, שילמד אותו כמה הוא אהוב, שילמד אותו כמה הוא אהוב על ידו, ואם מצא לו איזה דוביד כזה, שלא יעזוב אותו לעולם.. דוביד שלי, חי וקיים, שאו את ראשי שעריכם ופתחו את שערי עולמכם, ותנו למלך הכבוד, להופיע בתוככי ליבכם, במקום הקדוש והמקודש בתוככם, שיודע בלי מאמץ שהוא דויד, שהוא אהוב ומוגן ובטוח לנצח נצחים..
את לב האבן, שאיתו מאסתם את האחרים, ומילאתם אותו ברפש, טומאה, דחיה, שנאה, כעס, ופירוד, שאו נא בעדינות אל המקדש הפנימי שבלב, שם שוכן לב הבשר, לב מתבונן, לב יודע אהבה, לתקן, לשפץ, לרפא, לחדש, לגאול..
היו נא כל אחד מכם – דויד היו נא כל אחד מכם – אליהו.. בשרו נא לעצמכם בשורת גאולה, בשורת גאולת הלב – לב השב אל בניו, לב השב אל אבותיו..
תנו נא ללבכם עת חדשה בניחוח דויד – תנו לו עת לאהוב...