אאא

בית משפט השלום בירושלים פסק לאחרונה פיצויים של 28,000 שקל  במסגרת תביעת לשון הרע שהוגשה נגד שותפו העסקי של הבעלים לשעבר. השופטת קרן מילר קבעה כי מכתב ששלח השותף ללקוחות החברה והזהיר מפני גזל ומכירה של שופרות גנובים הכיל מידע חלקי ומסולף שמלבד הפרת החוק האזרחי אף לא עמד בכללי ההלכה היהודית. תביעה נגדית שהגיש השותף על סך של לא פחות מ-10 מיליון שקל - נדחתה על הסף עקב היעדר סמכות עניינית.  

הצדדים היו שותפים בעסק למכירת שופרות ובשלב מסוים התגלע ביניהם סכסוך עסקי. לפי גרסת החברה ובעליה הנוכחיים באוקטובר 2013 הפיץ השותף לשעבר מכתב שהכפיש את שמם והציג אותם כגנבים וגזלנים.

במכתב, שלטענתם הופץ בקרב שבעה לקוחות וספקים של החברה, נכתב כי הבעלים פרץ למפעל המשותף באישון לילה וגנב את תכולתו, והם הוזהרו מפני רכישת סחורה גנובה ושופרות גזולים.

בתביעת דיבה שהגישו החברה ובעליה ב-2014 נטען כי מדובר במכתב שקרי, שגרם לחברה נזק ונשלח בכוונה לפגוע בה ובבעליה, ולכן מגיע להם פיצוי מרבי של 350 אלף שקל.

בתגובה טען הנתבע כי מדובר בתביעת השתקה שנועדה לגרום לו לחזור בו מטענותיו במסגרת הסכסוך העסקי בינו לבין התובע. הנתבע הודה ששלח את המכתב המדובר אך טען להגנת "אמת דיברתי" שכן הדברים שנכתבו היו אמת ונועדו למנוע מלקוחותיו למכור "שופר גזול" ולהכשיל את לקוחותיהם מבחינה הלכתית.

אם לא די בכך, הגיש הנתבע תביעה נגדית, תחילה לפיצוי של מיליון שקל ולאחר מכן הגדיל אותה ל-10 מיליון שקל בטענה להפרת הסכמים.  

אין גיבוי הלכתי

השופטת מילר דחתה את התביעה הנגדית שלא מתאימה לסמכותו של בית משפט השלום וצריכה להתברר בבית המשפט המחוזי. באשר לתביעה העיקרית, השופטת קיבלה את הטענה העקרונית של התובעים כי המכתב הגיע לשלושה לקוחות לפחות ופורסמו בו דברי לשון הרע שיש בהם כדי לבזות ולהשפיל אותם.

בנוסף, השופטת לא מצאה בסיס לטענת ההגנה עליה הסתמך הנתבע. מההודעות במשטרה, קבעה השופטת, עולה כי שני הצדדים הוציאו סחורה מהמפעל - כשהראשון היה דווקא הנתבע, ואילו התובע הגיע לשם בתגובה למעשיו.

"מהאמור עולה כי הדברים שהוצגו במכתבו של הנתבע הוצגו באופן חלקי ומסולף", כתבה. "הוצאה הסחורה על ידי שני הצדדים נעשתה על רקע הסכסוך העסקי בין הצדדים, ולפיכך הצגתה כ'פריצה' או כ'גניבה' מהווה אמת מסולפת שאינה זכאית ליהנות מהגנות החוק".

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

גם בהנחה שהתוכן הציג אמת לאמיתה, הוסיפה השופטת, לא היה עניין ציבורי בפרסום. כך, הטענה שלפיה הנתבע ניסה למנוע מלקוחות עבירה הלכתית לא גובתה באסמכתאות הלכתיות כלשהן. אם לא די בכך, השופטת ציינה כי ספק רב עם מעשי הנתבע מותרים לפני הלכות לשון הרע של החפץ חיים.

עם זאת, השופטת פסקה לתובעים רק 28,000 שקל בנוסף להוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין של 12,000 שקל. השופטת אמנם קבעה כי מטרת המכתב הייתה לפגוע בשמם הטוב ובעסקיהם, אך לצד זאת הם לא הוכיחו שנגרם להם נזק בפועל והפרסום לא היה המוני.

  • ב"כ התובעים (הנתבעים שכנגד): עו"ד שמואל קמיל
  • ב"כ הנתבע (התובע שכנגד): עו"ד עמית שגב ועורך דין לשון הרע דוד בן תורה

עו"ד נתן מינקוביץ עוסק/ת ב- נזיקין 

** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.

המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.