אאא מי מכם, אזרחי ישראל, לא פגש במחאה המציקה של בני העדה האתיופית? סביר להניח כי כמעט ואין מי שישיבו בשלילה על שאילה זו; זה ברכבו, זה בהמתנה בביתו וזה בסתם צפייה מכעיסה באחד מהסרטונים הבוערים מהשטח.
אך התגובות לכך שונות בין בני האדם: יש מי שמסנן מפיו ביטויים קשים, שלא לומר חלילה קללות, כלפי המוחים האלימים, יש כאלו שנטפלים לגוון עורם הכהה של חוסמי הכבישים וגם מקומם של הצדיקים שמפטירים "הכל משמים" לא נפקד. יבורכו האחרונים.
אבל ישנו גם זן רביעי, הקשה והבלתי נסבל מכולם: המצקצקים בלשונם. הם יכולים להיות ישובים במכוניותיהם הלוהטות מהחום, בתוך פקקי התנועה המשתרכים לאין קץ, ולהתבשל בהן במשך שעות ארוכות, וכל שיהיה להם לומר יסתכם בערך במלים הבאות:
"אם עד היום לא הבנתי מה עובר על האתיופים, עכשיו אני מבין"; "הם עושים את הכל בגלל הרדיפה אחריהם וההתנכלות להם"; "אנחנו סתם גזענים כלפיהם" - ועולה על הכל: "מה שקורה פה - מגיע לנו".
אילוסטרציה (צילום: Rishwanth Jayapaul/FLASH90)
הגדלהמשפטים בסגנון הזה עמוסים בהתחסדות בואכה צביעות: ביום יום יקפידו אלו שלא להיות חס ושלום בחברת ה'כושים', יזכרו לשנן את פסק ההלכה המוצק של הרבנים האשכנזים בדבר ה'גיור לחומרא' הנדרש מעולי אתיופיה ואף יטמיעו את הגזענות המחליאה שלהם בעורקי ילדיהם. רק כשמדובר בקושי בן שעות ספורות, ולא בהקרבה הנוגעת לכל אורח חייהם, הם יפריחו בקלות הרהורים צדקניים.
כשמצרפים לכך ארשת מתחסדת על הפנים, עיניים מצטעפות בדוק כאילו-מתייסר וטון מוסרני משהו, מתקבלת מרקחת דוחה במיוחד שכותרתה אחת: צביעות!
• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים
וכי איפה הייתם כשילד החמד מהעדה ה"לא-נכונה" התדפק על דלתות החיידר השכונתי וסורב? לאן התאיידתם כשבת השכן לא הצליחה להשתחל למוסד החינוכי הנחשב? איך קולכם התפוגג כשאברך משי מסוג ב' (עפ"ל) לא מצא את מקומו על ספסלי ה'כולל' האיכותי?
לא אתפלא, אם בעלי המחשבות הצדקניות עכשיו, דווקא כלל לא נעלמו בסיטואציות הקשות המתוארות בשורה הקודמת - מהסיבה ההו-כה-מפתיעה שהם אלו שעמדו מאחוריהם, אם בשוגג ואם במזיד. כעת, בהצדקת המחאה האלימה של יוצאי אתיופיה, נמצאה עבורם הדרך הקלה "לנקות" את המצפון. כבר בשורה: יש להם מצפון...
הרב הראשי של האתיופים בישראל, בראיון נוקב (מנהל אולפן: יוחנן בלייך)
השכל הבריא של רוב הסובלים מההפגנות וחסימות הכבישים, יודע להבדיל בצורה פשוטה ונכונה בין הבנת הכעס של בני העדה האתיופית על אפלייתם המתמשכת, לבין התנהגותם הברברית והנפשעת כלפי האזרחים התמימים. זוהי הפרדה מתבקשת, העולה מאליה, שלא מצריכה הכאה על חטא מוגזמת ומזויפת.
וחז"ל, כמו תמיד, היטיבו לבטא הכל במילותיהם הקצרות (מסכת סוטה כב:), מפיו של ינאי המלך: "אל תתייראו מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועים".
