בימים האחרונים קרה לי משהו, שלא קרה לי בכל חיי הבוגרים, אני חיה בתוך בועה של פחד; פחד להיות תקועה בפקק של 5 שעות, פחד שלא אצליח להגיע הביתה בשעה נורמלית, פחד שיקרו אסונות חמורים יותר.
הפחד שלי הוא שיהיה פילוג אמיתי בעיניי מול בני אדם שהחליטו לצאת להפגנות במטרה אחת ויחידה - להשחית רכוש האחר רק בגלל צבע עורם.
כמי שראתה, חונכה ולמדה במשך תקופה ארוכה בחיי ועדיין מתרגלת לקבל את האחר ללא הבדל דת, מין, גזע ואידאולוגיה אני מרגישה עצבות לנוכח האווירה העכורה שאנו חיים בה בשבוע האחרון.
אכן, אני מדברת על מחאת העדה האתיופית. בעיניי, אתם - האתיופים, יצרתם את הקרע הזה. בהפגנה האלימה שעשיתם יצרתם בידול, אתם החלטתם להפריד בין צבע עור. והאמת היא שאין הבדל, בסופו של דבר כולנו אחים.
עכשיו, בשוך הסערה, אני מנסה להבין מה השגתם בכל ההמולה וההתפרעות הזאת ברחובות? איזה יתרון נתן לכם הונדילזם שעשיתם שקומם את כל המדינה?
בשורה התחתונה מה שעשיתם, זה שהשחתתם מדינה שלמה, חסמתם צירים מרכזיים, ילדים קטנים חיכו לאמא שלהם שלא חזרה מהעבודה, תינוקות רעבו בכבישים, חולים לא יכלו להגיע לקבל טיפול, ומה אתם עשיתם? שרפתם מכוניות, נלחמתם בשוטרים שמגנים גם עליכם בשעת הצורך.
מה שנשאר זו רק התדמית - שבסוף כן יצרתם את הפילוג בעם כאילו שלא מפסיק לנו הקרע בין הימין לשמאל, בין חרדים לחילונים בעיות מזרחיים ואשכנזים ועוד יש לנו מלחמות גדולות בתוך העם ואיך נוכל לצלוח אותם אם בפנים הכל רקוב? שיהודים נלחמים עם יהודים רק בגלל צבע עור.
שלא תטעו, אני כאובה על מקרה הבחור שנהרג ומי שצריך לתת את הדין יתן, קטונתי ואני יושבת הרחק ממערכות המשפט.
במדינה דמוקרטית זו זכותנו וחובתנו להשמיע את קולנו אבל לכל קול יש דרך להישמע ואפילו רצוי.
יש לכם כמו לכל עדה או מגזר נציגות מרשימה בכל גוף ממשלתי והכוח לשינוי נמצא שם. יש לי חלום קטן ואולי הדמיון שלי פרוע.
אני רוצה שכולנו נעצור רגע ונעשה "קאט" ונתעסק במה שחשוב באמת ונפסיק להיות שותפים במסע ההרס הזה ונשכיל להבין שהכוח שלנו הוא רק ביחד כעם אחד.