אאא

עבור ילד ירושלמי בן 11, הפעם הראשונה בניו-יורק היא מאורע בלתי נשכח. עמדתי שם הלום רעם. הכל זהר לעומתי באור מסנוור ומסחרר. גורדי השחקים שחתכו את קו הרקיע, הכבישים הסואנים שמכוניות יוקרה ארוכות ומוניות צהובות דהרו בהם. אמריקה געשה במלוא עוצמתה. הכי רחוק שידעתי ממאה-שערים של ילדותי.

ואז הגענו אל בניין אחד מצופה לבנים אדומות. בתוך בית מדרש קטן וחמים ראיתי משהו אחר. פסיפס אנושי שלא רואים בשום מקום בעולם. רבנים חסידיים, מיליונרים אמריקאים, בחורי ישיבות מרוקאים, עיתונאים דוברי צרפתית, עשרות עולים מרוסיה, כולם ניצבים בתור אחד ארוך. שותקים וממתינים שעות ארוכות.

ואז פגשתי את זוג העיניים הטהורות שפילחו את חדרי לבבי. •

שניות אחדות, מילים ספורות ומשהו בתוך הנשמה מתהפך לתמיד. כל מילה שנאמרה שם חרוטה בלב. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שבה עמדתי ליד התופעה הפלאית שמיליוני אנשים מסביב לגלובוס מכנים במילה אחת "הרבי".

הרבה עבר מאז. מיליוני מילים נכתבו, אלפי אנשים ניסו, ועדיין לא נמצאה הדרך להסביר.

בעולם הרוחני ישנן הגדרות מופשטות שקשה להבינם. אצל כ"ק מרן האדמו"ר מליובאוויטש זי"ע, יכולנו למשש בידיים מילים כמו "נשמה כוללת", רגעים של "למעלה מן הזמן", לעמוד במקום "מועט המחזיק את המרובה".

בעיני בשר זה נראה כך: יהודי צנום שנמצא במרומי שנות השמונים של חייו, עומד במשך קרוב לעשר שעות רצופות על רגליו החולניות. בשום אופן לא מסכים לשבת. כל כולו מרוכז וחד. פניו מאירות ועיניו חודרות. אין רגע של הפסקה. עוברים לפניו אלפי אנשים. עולמות שונים ואפילו מנוגדים. הוא לא מפספס אף אחד – ולא משנה אם זה רב מפורסם, בכיר ממשל מקושר או ילדה דוברת רוסית עילגת.

לכל אחד יש לו מסר. כמה מילים מדויקות וחד-פעמיות שמכוונות באופן מדויק לאיש, למצבו ולשאלתו. כל אחד ממאות אלפי האנשים שעברו ולו פעם אחת אצל הרבי, יודע שאין בדברים שמץ של גוזמה.

וכל זה היה רק אפס קצה של התופעה. 

עשרות שנים אחרי, אני יושב לנסות לכתוב את שורות הגעגועים. המצוקה בדיבור על הרבי הוא "ניסיון העושר", מאיפה להתחיל ואיך להצטמצם. ביטוי אחד אידישאי טבע הרבי בעולמנו. "איינעמען די וועלט". המשמעות הכי קרובה של זה בלשון הקודש: לקחת את העולם. לכבוש. להאיר אותו.

הרבי עצמו היה סמל נדיר לעושר רוחני ורחבות אפיקים. מילדותו ראה את העולם. שלט בכמה שפות, השתלם בכל מדע, ובאופן כללי לא סבל צמצום וקטנות. כל שליחותו ומורשתו היו רחבים מני ים. מתפרסים על פני יבשות ומוקדים.

 באדיבות JEM

בעודי כותב את השורות אלו, מארון הספרים שמולי נוצצים מדפים שלמים שמספרים משהו מהותי יותר על התופעה עצמה. יבול תורני עצום שמעטים מגאוני הדורות בעם היהודי הנפיקו משהו בסדר גודל שכזה.

אני נזכר באותן התוועדויות ארוכות. בחור צעיר הייתי. ישבתי למרגלותיו של הרבי שדיבר במשך שעות ארוכות. שפתו האידיש-אוקראינית לא הייתה קלה. כדי לזכור ולהבין ישבתי עם עט ודפדפת ורשמתי. לפחות את ראשי הפרקים.

זה היה כמו מירוץ תורני עוצר נשימה. הרבי יושב, אין לפניו שום ספר, רק זכרונו הכביר. אין ספר תורני שלא מוכר לו. אין נושא שלא מגויס. הכל מצוטט, מאמרים בזוהר, סוגיות בש"ס, פסקים ברמב"ם, ספרי חסידות וחקירה. עיונים ופרשנות חדשה ברש"י על התורה, מגדלים בסגנון רוגצ'ובי, מערכות חסידות, הכל באותה נגינה ובאותו רוגע.

כשעומדים מול העושר הזה, כמעט נמלטת זעקה: מתי הוא הספיק? אפשר לחיות חיים שלמים ורק לנסות לשחות בתוך ים הערות השוליים של ספריו. אותיות קטנות וצפופות שכל אחת מהן היא מרבץ נדיר של מקורות מכל מרחבי הדעת. וכל זה עשרות שנים לפני שתוכנות החיפוש הגיעו לעולם.

ולא מדובר במישהו שהיה סגור בעליית גג, אלא במנהיג התורני הכי פעיל בדורות האחרונים. ששלוחיו יצאו אל אחורי מסך הברזל, הסתננו לשוחות הכי עמוקות וירדו להעלות ניצוצות יהודיים מהמקומות הכי ירודים. והוא, לצד כל הפעילות המקיפה, רבבות מכתבי ההדרכה, ההתוועדויות הארוכות, ההדרכות המפורטות, עוד מצא לו שעות ארוכות של ישיבה בחדר אחד, מוקף בערמות-ערמות של ספרים וגיליונות של מרחבים.

בנימה אישית, כשאני מחפש מקום להתחיל, אני פונה אל סט 'אוצר לקוטי שיחות' שמכיל שיחות מופלאות של הרבי בכל חלקי התורה. אין נושא רוחני או גשמי שמטריד את האדם היהודי בחיי היום יום שלא נמצא לו כאן פתרון ודיון רחב.

וזה לא רק 'הספד' או 'שבחי', יש כאן מסר חיים עמוק.

 

בין גיטרה לתורה

מי שרק קורא את תורת הרבי עשוי לפספס נקודה חשובה וקריטית: קהל היעד. נכון, עמדו שם בהתוועדויות המוני תלמידי חכמים וחסידים שהבינו את המקורות שהוא ציטט, אבל גם עמד שם קהל אדיר ומגוון של אנשים כמעט מומרים. הכי רחוקים שאפשר.

מספרים על אדמו"ר מפורסם שהגיע ל-770. הספיקו לו כמה דקות, כדי להכיר את המנעד האנושי המגוון שזרם אל שולחנו של הרבי. אנשים רחוקים מכל זיק של יהדות. כאלו שבשום בית מדרש אחר לא ההינו לדרוך, וודאי שלא התקבלו בסבר פנים יפות.

איך אתם עושים את זה? הוא שאל את הרבי, איך אתם לא חוששים לבוא עמם במגע של קירבה?

במקום להשיב, שאל הרבי: "אם יהיה לכם אח או קרוב משפחה, שיעזוב את הדת, האם לא תעשו כל מאמץ לקרב אותו ולהשיב אותו אל הדרך?" האדמו"ר האורח השיב בחיוב: ודאי, מבשרך אל תתעלם.

"נו, אז אנחנו ממשיכים את דרך הבעל שם טוב זי"ע ורואים בכל יהודי אח ושאר בשר". כולם היו בניו וקרוביו. לכולם דאג.

ודווקא במקום הזה מרתקת התפיסה של הרבי. בכל מקום אחר עושים "התאמות", מנסים לארגן את הנאום בצורה מחויכת יותר שתתאים גם לאוזניהם של הרחוקים. לא אצל הרבי. הוא התעקש להציג לכולם תורה אחת. הוא מעולם לא העמיד פנים, או שינה מן האמת הפנימית שלו. הוא אמנם עבד לקרב כל יהודי, אבל לרגע לא ויתר על העיקרון.

העסקונה הגבוהה של חב"ד יודעת כמה מאות מיליונים הפסיד הרבי במלחמות שקידש נגד גופים וארגונים שביקשו להקל בכל מיני ענייני הלכה. הוא אמנם קירב כל יהודי, אבל לרגע לא ויתר על קוצו של יוד, לא עשה פשרה קלה בהלכות גיורים ובשאלות של מיהו יהודי וכדומה.

אלפי חסידים בעולם, לא ישכחו את אותו 'אחרון של פסח' בראשית שנות החמישים. הרבי עמד אז ושאג נגד התופעה הזאת. הדברים היו מכוונים כנגד רב-אמן ממקורביו, יהודי שזכה לאמונו של הרבי והפך לאושיית 'קירוב' מפורסמת בעולם, שעשתה נפשות באמצעות גיטרה ודיבורים יהודיים.

בשלב ראשון הרבי ממש תמך בפעילות הזאת. עד שהגיעו השמועות על כך שמשהו שם חצה את גבולות השולחן ערוך. באותו רגע זה נגמר. הרבי מלויבאוויטש, זה שנתפס כוותרן וסבלן, קם וגדע את התופעה. תורה והלכה, קדמו אצלו לכל פעילות אחרת. 

בעידן שלנו כשיהדות הגיטרות פורחת והולכת, חשוב לזכור את הבידול הזה. תנועת תשובה וקירוב אצל הרבי, היו יסוד גדול, אבל הם לרגע לא הכילו שום מרחב של ויתור הלכתי. אדרבה, רק כך ניתן לקרב. כל התכלית היא לקרב את היהודי הכי רחוק, להביא אותו עד למרומי השולחן ערוך, הרמב"ם וקצות החושן. 

אצל הרבי, שמחה ו'חסידות' מעולם לא היו משהו שעומד ללא בסיס תורני עמוק. הדוגמה הכי מובהקת הייתה בימי "שמחת תורה". במובן מסוים אלו היו הימים הכי חווייתיים במחיצתו. אין דרך שתוכל להסביר את מה שהיה שם. זכיתי להיות שם. זכיתי, והחוויה הזו נצורה בלבי.

הרבי פשוט שמח בשמחת תורה. זו הייתה שמחה עצומה. אם לא היו עוד רבבות עדים מלבדי למה שקרה בשמחת תורה בשנת תשמ"ח, הייתי סבור שאני הוזה. זה היה למעלה מדרך הטבע.

הרבי, שבאותה עת עמד בחציו השני של העשור התשיעי שלו, הניף את ספר התורה והחל לרקוד ולפזז לכל עבר, כשקצב הריקוד הולך וגובר ללא הרף. הרבי הסתובב עם ספר התורה בידו לכל עברי בית המדרש והביט על כל אחד ואחד מרבבות הנוכחים כשהוא רוקע ברגליו, פשוטו כמשמעו.

הקהל לא נשאר אדיש והחל לפזז ולקפץ אך הוא, אך הרבי הגביר את השמחה והלהט עוד ועוד, ממש 'זרק' את עצמו לכל עבר, עודד לכל הכיוונים, בכחות רעננים. רקדנו, שמחנו, הזענו והתרוממנו מכל ההוויה, כמו שלא זכור לי מעוד שום מאורע בחיי.

כשלכולם כבר ממש נגמרו הכוחות, הרבי הסתובב לעבר השני לבית המדרש – כאומר: 'אתן לכם לנוח למספר דקות'. אבל אם חשבנו שאנחנו סיימנו את תפקידנו להערב, הרבי חזר והסתובב לעברנו כעבור מספר דקות, ושוב נשאבנו לתוך שמחה אינסופית בה הגוף והוויותיו אינם תופסים מקום, הסביבה הפיזית נשכחת מהתודעה, ואין לנו אלא התורה והרבי שמרומם אותנו אליה ואל שמחתה.

אני מספר את זה לא רק כדי ללמוד אהבת ושמחת התורה מהי – אלא בכדי להגיע למאורע הבא, אותו שמעתי מהגאון רבי אפרים פיקרסקי, מראשי ישיבת 'אהלי תורה' בקראון הייטס.

הוא סיפר שבאחת השנים הראשונות, יצא לו להציץ אל חלון חדרו של הרבי. הוא הסתקרן לראות מה יעשה הרבי ברגעי ההפסקה שאחרי ה'הקפות'. מה הרבי יכול לעשות בשעה ארבע לפנות בוקר של ליל שמחת תורה? "הצצתי בחלון, וראיתי את הרבי נכנס לחדר, מוריד את כובעו, מוציא גמרא גדולה ומתיישב ללמוד בריכוז עצום". זה המסר, זו שמחה וזו תורה.

 באדיבות JEM

 

כללים של פרטים

אחד הדברים שטלטלו אותי מצעירות, הייתה ההכרה במערכת הקשרים החובקת עולם שנרקמה סביב הרבי. מספיק היה לעמוד חמש דקות במבואה של 770 כדי להתרשם. כולם הגיעו לשם. בהכללה ניתן לומר שכמעט כל אישיות בכירה בציבוריות היהודית, הגיעה לראות את הרבי ולשמוע את בשורתו.

אבל הדבר היותר מופלא, היה הדיוק. הכמות האנושית לא השפיעה על איכות הקשר. הייתה זו יכולת מופלאה שבלשון משנאית ניתן לכנותה: כלל ופרט וכלל.

מצד אחד הרבי עוסק בכיבוש והארת העולם. הוא השפיע תורה וחסידות בעושר נדיר. שפך אוצרות, שלח שלוחים והרעיש ממלכות. ומאידך הוא מצא זמן ומשאבי נפש לכל אחד ואחד. זה היה מדהים, הוא שכל שועי עולם ביקשו את קירבתו, דווקא חיפש את הנשמות. את אלו שיוכלו לעזור למשימה העליונה: להאיר את העולם.

לשמחתי אין לי צורך להרחיק עדות. סיפורו של אבי מורי שליט"א, יש בו ללמד על הכלל. אבא, נער ירושלמי מיוחס שהתגורר בעיר העתיקה, מצא את שאהבה נפשו ורקם קשר של מכתבים עם הרבי מהחצי האחר של כדור הארץ.

הנתון הזה מדהים. תשעים ושמונה (!) מכתבים עברו בין הרבי לאבא. הוא הפך לו לאב רוחני, למנטור ייעודי, לאורים ותומים האישי. אחד המכתבים הכי מרגשים נשלח לאבא לאחר פעם אחת שבה לא קיבל מענה מהרבי. אבא חשש שמא הוא גוזל מזמנו של הרבי ולכן פסק מלכתוב לרבי למשך תקופה קצרה.

אחרי תקופה ארוכה הוא הופתע. הרבי, שכמו קרא את הרהורי ליבו של האברך הצעיר, כתב לו בתוך 'מכתב כללי-פרטי' ששוגר לחסידים, הוספה מיוחדת: "מאשר הנני קבלת מכתבו. ולפלא שתיקתו מאז, ומצער אם "מנהל חשבון" על העדר המכתבים מכאן ואני עמוס הטרדות והתלאות וכו'."

שנים חלפו וכל פעם שאני רואה את המכתב, אני מתפעל מחדש. רבי שאלפים עומדים אצלו בתור, שפעילותו חובקת עולם, מניח הכל ופונה לנער צעיר כדי להדריכו עד שישתלם ויצליח להיות רב בישראל.

הכלל לא בא על חשבון הפרט, וליהפך. לכל אחד הייתה הוראה מיוחדת ומפורטת שמתאימה לו ולנשמתו. אחד הסיפורים המדהימים ביותר שממחישים את הדבר, שמעתי ממזכירו של הרבי. הוא עמד שם באותו יום – של קיץ 1958 - וראה תופעה. שני יהודים נכנסו אל חדרו של הרבי בהפרש של עשר דקות.

הראשונה הייתה נערה יהודיה אמריקאית. היא עמדה על סף התבוללות. היא כבר קשרה את גורלה בחייו של נער גוי מהקולג' שבו למדה. למרבה ההפתעה הרבי החל לדבר עימה ציונות. הוא שיכנע אותה לנסוע לבקר ואולי גם להגר למדינת ישראל שבאותם ימים חגגה עשור להיווסדה. שעה ארוכה דיבר הרבי על ההצלחות של המדינה. על ההישיגים ועל הכדאיות לעלות אליה.

פחות מעשר דקות לאחר מכן נכנס אל החדר, אחד ממנהיגיה הרוחניים של יהדות ארצות הברית, כ"ק האדמו"ר מקופישטניץ זצ"ל. הוא סיפר לרבי שהוא נוסע לבקר בארץ. מי ששמע את השיחה הקודמת, עמד מופתע. הרבי כאילו הפך לקנאי מחצרות סאטמר. הוא החל להתחנן ולבקש מהאדמו"ר מקופשטניץ לדחות את הנסיעה. "בימים אלו", אמר הרבי, "נערכים בארץ הקודש חגיגות של שלטון הכפירה. אלו חגיגות שאין להם שום קשר עם תורת ישראל ועם קדושת הארץ. אין זה ראוי שמנהיג כמותו יסע דווקא בימים אלו מה שיוכל להתפרש כהשתתפות בשמחה הזו".

כעבור כמה שנים, סיפר המזכיר, יצא לי לפגוש את משפחתה של אותה נערה אמריקאית. מסתבר שהיא עלתה לארץ. כאן היא חזרה בתשובה והקימה משפחה יהודית לתפארת. ואילו הרבי מקופישטניץ זצ"ל, שלח אחרי כמה ימים להודות לרבי. התברר שאיזשהו גוף ציוני ניסה לקשור את האדמו"ר לחגיגות העצמאות. ההודעה על ביטול הנסיעה הצילה מחילול השם.

בדרך כלל, המפגש עם אישיות כל כך גדולה ומקיפה, יכול לייאש ולהרפות ידיים. ליצור תחושה שמדובר במשהו שאי אפשר לכובשו. לא אצל הרבי. כאן כל יהודי הבין, שהוא יכול וחייב להתחיל. שיש לו כוחות אדירים וייחודיים לפעול ולהרבות אור של תורה בעולם. גם אם הוא לא מאלו שתורתם אומנותם, ואולי דווקא אלו.

היכולת הזו לתת עושר חיים בשורת מחץ אחת, מתבטא באין-ספור סיפורים משני-חיים ותודעות. כזהו למשל סיפורו של ר' נחום מרקוביץ, חסיד אמריקאי שסיפר לי את העובדה הבאה:

בגיל שש-עשרה, הוא היה בחור נמרץ ופעלתן, אך חשק ללימוד התורה לא היה לו. הוא עסק בעיסוקים שונים שלימוד לא היה אחד מהם. באחד הלילות זכה להיכנס ל'יחידות' בחדרו של הרבי. בפתקא שהגיש הוא כתב גלויות את שמתחולל בקרבו. תיאר את חוסר הסיפוק שהוא חש בלימוד התורה: "לא בא לי, לא מעניין אותי", כתב בפתק וסיים: "אבל בכל זאת אכפת לי מכך שלא אכפת לי".

תגובת הרבי הייתה ממש מפתיעה. הוא הציע לו לקבוע חמש דקות יומיות ללימוד. "חמש דקות ולא יותר. מפעם לפעם, אתה יכול להוסיף עוד דקה". ר' נחום הופתע מההוראה – אבל יישם אותה בנאמנות ובהקפדה יתירה שלא לעבור את סף החמש דקות. קרה לא פעם שהוא עצר באמצע משפט או באמצע עניין מרתק. אבל חזקו עליו דברי הרבי.

היו ימים שלמים שבהם הוא נשאר סקרן ותאב להמשיך בלימוד. כל היום הוא כבר ציפה לחמש הדקות של מחר. כדי להמשיך בלימוד. מזמן לזמן הוסיף דקה נוספת, וכך רכש אהבת תורה שמתבטאת בחייו המעשיים עד היום הזה.

סיפורים כאלו התגוללו בבניין 770 לאלפים. זה לא רק בלימוד. זה בעיקר בחיים היום יום. הרבי – עם כל ההיקף האדיר שלו בכל תחום – לימד שהדרך להתחיל, היא בצעד ראשוני. פעם אחת שתפילין יונחו על קרקפתא, דולר אחד שינתן לצדקה, מילה אחת של יהדות שיכולה להצית מדינה שלמה.

בית יוצר למנהיגים

בעולמם של חסידים ברור שרבי מצמיח 'חסידים'. בעולמו של הרבי זי"ע, הושם דגש על הצמחת מנהיגים. כל חסיד, ובעצם כל יהודי, אמור להיות מנהיג וקונסול כבוד של היהדות. רק כך הפכו אלפי אברכים צעירים לשגרירי היהדות בכל הגלובוס.

אלא שכמו שכבר הדגשנו, תהליך ההכשרה של אדם להיות שגריר יהודי, אצל הרבי מליובאוויטש, עבר תמיד דרך התורה והלימוד. הוא עמל להחדיר את זה בשלוחיו הצעירים. כדי לקרב אנשים אחרים, אתה חייב קודם לחזק ולמלא את עצמך במטענים אדירים של תורה על כל רובדיה. זה היה העיקר. זאת הייתה ההכשרה.

גם כאן יש לי דוגמה קרובה. את מושגי הגדלות, שהצמיחו דור מפואר של גאוני עולם, ינק כל מי שהתקרב אל הרבי. נער צעיר הייתי כשנסע אחי, הרב שאול משה, להסתופף בצילו. ושוב חייבים לחזור לעושר הנדיר בתורת הרבי. העולם הלמדני מכיר את 'שיטת הרבי מליובאוויטש בלימוד פירוש רש"י על התורה'. זאת שיטה מופלאה. גאונית בפשטותה. במשך עשרות שנים, היה הרבי מבאר את התורה בשיטתו המיוחדת.

במונחים ישיבתיים זה הרגיש כמו 'שיעור כללי'. מה שהתחיל בדיוק של פסוק ודברי רש"י, המשיך בקטעים ארוכים מספר הזוהר, המשיך מהלכות ברמב"ם, עניינים בחסידות וסוגיות בהלכה. הרבי, באותה עמידה מפורסמת, נטש לרגע את כובעו כמנהיגם של רבבות יהודים, והפך ל'ראש ישיבה' מסור.

אבל הרבי לא הסתפק בכך שהחסידים ילמדו את חידושיו. הוא דרש מכל אחד  לשקול ולעיין, לחדש בעצמו. נוצר נוהג לפיו בהתוועדות אחת היה הרבי מקשה קושיות ולא מיישב, במהלך השבוע תלמידי הישיבות והאברכים דנו בדברים וכתבו חידושים שפורסמו ב"קובצים" – בשבת הבאה היה הרבי מתייחס לביאורים שהוצעו, מקבל או דוחה אותם, ותמיד מוסיף ביאור מעמיק שמאיר את הסוגיא כולה באור חדש; ושוב מקשה כמה קושיות חדשות בנושא אחר, שעליו ידונו החסידים בשבוע הבא.

אחד מאותם צעירים שהשקיע שעות בכתיבת הביאורים היה אחי הרב שאול, המשמש כיום כראש ישיבת 'אור אבנר' בכפר סיטרין. הוא גם זכה שהרבה פעמים הרבי התייחס לדברים שכתב.

בשנת תשמ"ז נישא אחי, באותה שבת שוב התייחס הרבי לביאור שכתב – על דברי רש"י אודות קרבנות הנשיאים. כשהרבי התייחס לדבריו והשמיע את ביאורו המעמיק, הביא דוגמה מחתן וכלה, ואף סיפר באורח נדיר מאורע שאירע בחתונתו שלו. כך צמחה קומתם של אלפי חסידים. היום הם מאירים את העולם.

"גאונות" אצל הרבי זי"ע, לא הייתה מצומצמת רק אל תוך כתלי בית המדרש. גם לא "תורה". לכל דבר היו רבדים רבים ועמוקים יותר. מול כל נברא ובריאה, הייתה לו עמדה רוחנית ובשורה גדולה. באחד ממאמריו הוא מפרש את המשנה  בפרק שישי של מסכת אבות: "אמר רבי יהושע בן לוי בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת: 'אוי להם לבריות מעלבונה של תורה', שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף".

כדרכו, הוא דורש ומדייק כל מילה במשנה בקושיות גאוניות בפשטותן. אחת מהן מנסה להבין את המשנה בהקשר הרחב שלה. ואת העובדה שהיא מצויה דווקא במסכת אבות, שהיא משנת חסידים.

והעיקר, מדייק הרבי את לשון המשנה:  "כל מי שאינו ##עוסק## בתורה", ולא שאינו ##לומד## תורה.

לעסוק בתורה, מבהיר הרבי, המשמעות העמוקה היא לזכך את העולם על ידי התורה. לעסוק, לא רק ללמוד. "הסדר של בעל עסק", כותב הרבי, "שאינו יושב עם סחורתו סגור בחדרו, וממתין עד שיבוא מישהו ויפרוץ את הדלת ויבקש ממנו שימכור לו מעט מסחורתו; אדרבה: הוא קובע את חנותו במקום שיש הרבה עוברים ושבים, ומשתדל, באופנים שונים, לפרסם מעלת סחורתו לכל העוברים ושבים, כך, שאפילו אם ברגע זה עסוק העובר ושב ולא יקנה את הסחורה, ישאר בזכרונו שבמקום זה אפשר לקנות סחורה זו, ובזמן מסוים – גם יבוא ויקנה.

"וכן הוא בנמשל: צריך להיות 'עוסק בתורה'; לא להסתפק בכך שלומד תורה בעצמו, ואפילו לא בכך שלומד עם תלמידים שבאים ומבקשים שילמדו עמהם, אלא צריך לילך וללמוד תורה במקום שרבים מצויים שם, ולהשתדל ביותר להפיץ תורה, לעורר יהודים רבים ככל האפשר שילמדו תורה.

ונקודה נוספת בענין העסק: "מי שמוכר באותו מחיר שקנה ואינו מרוויח מאומה, אינו נקרא סוחר. ענין העסק הוא – להרויח, ויתירה מזה – להשיג מה שיותר פרנסה. כך גם העוסק בתורה: יכול להיות לפעמים שיהודי לומד תורה, ומשתדל גם ללמוד תורה עם יהודים נוספים, אבל הוא עושה זאת ללא חיות; הוא לא מרגיש שיש מזה 'ריוח' ו'פרנסה'. – האמת היא הרי שעל ידי 'עסק' התורה, מקבלים גם את ה'ריווח'".

הדברים הללו, היו משנת חיים. כל יהודי שנכנס אל הרבי – וכך גם כל יהודי שלומד את דבריו עד היום – מרגיש בן בית. מרגיש חלק.

איינמען די וועלט

 באדיבות JEM

אם יש רגע חשוך ומפחיד בחיי, הוא ללא ספק התרחש בדיוק לפני עשרים וחמש שנים. הייתי אז – כמו רבים מבני גילי – במנהטן. אחרי יציאת השבת, הגיעה ההודעה הכי מצמררת שיכולנו לחשוב עליה: "שמע ישראל", היה כתוב בה. הרבי זי"ע הסתלק לבית עולמו.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

חוץ מהצער והכאב הנורא, היה גם פחד מצמית. מה יהיה?

בעולם שמחוץ לחסידות חב"ד, היו עשרות דיאגנוזות והערכות שונות, מה יקרה. דיברו על הכל. חשבו בשבילנו את כל הסיטואציות. רק דבר אחד איש לא העלה על דעתו, שגדולים צדיקים בפטירתם יותר מבחייהם. ובעיקר, שהעוצמה התורנית שהוא הטעין אלפי יהודים, לא יכולה לגווע לעולם.

חצי יובל שנים חלף. כל הערכות התבדו. התורה ו'עסק התורה' שהנחיל הרבי זי"ע בעולם, לא רק שלא נגמרו, אלא אדרבה, פורצים והולכים. לא נדבר עוד פעם על אימפריית השלוחים שמקיימת את ההוראה "איינעמען די וועלט". אין לך יהודי חרדי שיוצא ובא בעולם ואינו מכיר את העניין הזה. שהוא בלתי נתפס בהיקפו ובעומקו.

יותר מהכל צריך לדבר על התורה של הרבי, שהולכת ופורחת. מחלחלת לעוד ועוד חוגים ותחומים. דווקא הדור הצעיר שחלקו בכלל לא זכה להכיר את תואר פניו, שוצף והולך ומביא את הבשורה לעולם. ככל שהעולם מתקדם, הטכנולוגיה והקידמה מאיימים על הבית – נראה שיותר ויותר אנשים מוצאים את הבשורה ואת המענה בתורתו של הרבי זי"ע.

ובעיקר המסר המהדהד הוא אלינו, אלו שיוצאים מבית המדרש ונכנסים אל שערי עולם העשייה. אלו שמתאמצים ב'עסק' התורה ומנסים לכבוש את העולם במובן הכי טהור של לשמור על נקודת הרוחניות ולכבוש עוד ועוד חלקי 'עולם ועשיה' – למטה מעשרה טפחים - ולמלאותם בתורה ובבשורת הגאולה הפנימית.

זכותו ותורתו יגנו בעדנו.

הטור המלא מתוך עיתון 'משפחה'