אאא

זו אחת הטרגדיות היותר קשות שיכולות להתרחש בחייו של אדם: להיות אחראי למוות אכזרי של ילד או ילדה שלו. קשה לדמיין מה החוויה של הורה במצב כזה, ואיך הוא מעביר את החצי השני של חייו.

פרופסור דוד דיאמונד מאוניברסיטת דרום פלורידה חקר מאות מקרים של שכחת תינוקות ברכב, בניסיון להבין כיצד אירוע כה טראגי קורה "מתחת לאפם" של הורים ומטפלים, גם כאלה שאחראיים במיוחד. במאמר מדעי שפרסם לפני חודשים אחדים הוא מציג ממצאי 15 שנות מחקר, ומסקנתו היא שהמוח האנושי מוגבל ביכולותיו, אך דווקא המודעות לכך יכולה למנוע אסון.

הכל מתחיל בכך שקיימות שתי מערכות זיכרון הפועלות במקביל, מסביר דיאמונד. זיכרון הרגל, מכיל את ההרגלים הקבועים שלנו ומאפשר לנו לבצע פעולות החוזרות על עצמן במתכונת קבועה, כמו התארגנות בוקר, בצורה חסכונית ומבלי שנידרש להפנות לכך תשומת לב רבה. זוהי מערכת "מרובעת" שפועלת על "טייס אוטומטי", ולכן היא מוגבלת ביכולת שלה להתחשב בשינויים שמתרחשים בחיינו כל העת.

כדי להשלים אותה, ישנה מערכת זיכרון "עגולה", קשובה יותר לשינויים, הנקראת זיכרון עתיד (פרוספקטיבי). כאשר אנחנו מתכננים לבצע פעולה עתידית, אנחנו פורסים את המטלות על מסך המחשבות שלנו, מתכננים את סדר הפעולות וסומכים על המוח שיאותת לנו בזמן אמת לבצע את המשימות.

זיכרון עתיד צורך משאבים רבים ביחס לזיכרון הרגל, וכאשר יש תחרות בין השניים, גובר כוחו של זיכרון ההרגל היעיל והחסכוני. למשל, כאשר אנחנו מתכננים לעצור בדרך לקנות משהו, אנו עלולים בסופו של דבר לגלות שהמשכנו בנסיעה כהרגלנו, מבלי שזכרנו לעצור לקנייה.

 זירת האסון במודיעין עילית (צילום: תיעוד מבצעי מד"א)

תופעה זו מתוארת בחז"ל בהקשר אחר, כאשר דוד המלך מתכנן ללכת לעיסוקיו ו"רגליו מוליכות אותו" לבית המדרש (ויקרא רבה, לה, א). כאשר שני אנשים קרובים אוכלים יחד, אחד בשר והשני חלב, עליהם להניח סימן היכר כדי שלא ישכחו וכהרגלם יאכלו זה ממאכלו של זה ויערבו בשר בחלב (שו"ע, יו"ד, פח). זיכרון ההרגל "משתלט" על תשומת הלב שלנו, ונדרשת תזכורת שתסייע לזיכרון העתיד, או הטמעה של המידע המשתנה אל תוך זיכרון ההרגל, כמו התרגלות לשינוי העונות בתפילות הטל והגשם (שו"ע, או"ח, קי"ד).

מסלול האימה

דיאמונד משרטט את המסלול, כאשר בתחילתו ההורה עושה שינוי בשגרה שלו, מסתמך על זיכרון העתיד שיזכיר לו ומתכנן להביא את הילד ליעד כלשהו. בשלב מסוים הוא מאבד מודעות לנוכחותו של הילד, ובהסתמך על זיכרון ההרגל הוא נוסע ישירות ליעד הסופי אליו הוא רגיל להגיע.

איבוד המודעות קשור לגורמים כמו מסלול שונה, תחנה נוספת או מטלה כלשהי בנוסף ללקיחת הילד. שינויי שגרה אלה מעמידים את מערכות הזיכרון "ראש בראש", תחרות שבה לזיכרון ההרגל יש יתרון בולט, כי "ההרגל על כל דבר שלטון" (רבינו יונה, שערי תשובה).

על שני סוגי הזיכרון מופקדים חלקים שונים במוח: זיכרון העתיד קשור לחלקים שתפקידם לאחסן את המידע החדש (היפוקמפוס, Hippocampus) ולחלקים הכרחיים עבור יכולת התכנון (קורטקס פרה־פרונטלי, Prefrontal Cortex), בעוד זיכרון ההרגל קשור למרכז במוח (הגנגליה הבזאלית, The Basal Ganglia) המאפשר לאדם לבצע פעולות שגרתיות "על טייס אוטומטי".

(צילום: מנחם פרוכטר)
(צילום: מנחם פרוכטר)
הגדלה

 

מה שחשוב לדעת, הוא שכל אחת מהמערכות מגיבה באופן שונה לסביבה. למשל מצבי לחץ, טרדה או עייפות, מחלישים את כוחו של הזיכרון העתידי, אך פחות משפיעים על זיכרון ההרגל, ואכן הורים רבים דיווחו כי חוו לחץ או טרדה משמעותית לפני או במהלך הנסיעה הטראגית.

 

באופן טבעי אנחנו מניחים שהורה לא אמור לשכוח את ילדו ברכב, ולכן אנחנו נוטים להתמקד בפתולוגיה - בגורמי הסיכון העונים על השאלה מה גורם לשכחה. אולם לצד העיסוק במקור הבעיות, אפשר לעסוק גם במקור הפתרונות, כמו לשאול מה גורם להורים לא לשכוח את ילדיהם (גישה סלוטוגנית).

 

למשל, כ-25% מהורים בסקר מסוים דיווחו שבמהלך נסיעה הם איבדו את המודעות לנוכחותו של הילד ברכב, אך בסופו של דבר לא שכחו אותו. מדוע למרות אובדן המודעות הם לא שכחו את הילד? מסתבר שישנם גורמי הגנה כמו רמז שמזכיר את התינוק - בקבוק או תיק שלו, נוכחות של אנשים נוספים ותזכורות. לא תמיד תזכורות עוזרות, לפעמים ישנו מצב של זיכרון שווא שבו ההורה משוכנע שהוא הביא את הילד למעון, למשל, והוא מגיע בסוף היום לקחת אותו...

אז מה לעשות?

המסקנה שדבר כזה יכול להיות גם לאנשים אחראיים, מעוררת דאגה, אך ישנן דרכי התמודדות. דגם הגבינה השוויצרית ממחיש, שכדי שיתרחש אסון, נדרש אפקט סיכונים מצטבר. למשל שילוב של שינוי במסלול הנסיעה הקבוע, עייפות או מוסחות-דעת של ההורה, מזג אוויר מסכן, אי שימת לב של אנשים נוספים וכדומה. המשימה היא אם כך, לצמצם את הסיכון. להיות מודעים לחוזקות והחולשות של הזיכרון, ובהתאם לכך לנעוץ מכשולים בשרשרת הסיכון.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'חדשות' ותישארו מעודכנים

דגם הגבינה השווייצרית (מתוך wikipedia)
דגם הגבינה השווייצרית (מתוך wikipedia)
הגדלה

נסו להסתכל פנימה אל עצמכם ולזהות מה קורה לכם. למשל: קמתם בבוקר בשעה מאוחרת והשגרה הקבועה נשברה לכם; אתם לחוצים מהאיחור לעבודה; טרודים מהתגובה של המעסיק; מהפקקים, מהעייפות ומה לא; אתם לא מכירים את הכביש בשעה הזו, אולי אתם מנסים למצוא מסלול חלופי.

כעת אמורה להידלק אצלכם נורת אזהרה, שאתם במצב סיכון. אתם מעלים למודעות את העובדה שאתם מחוץ למסלול השגרה הרגיל, אתם מבינים שבשעה זו אתם נסמכים על זיכרון העתיד והוא, מה לעשות, פחות טוב במצבי לחץ. במצב של שיגרה רגילה, אתם משתמשים בזיכרון ההרגל, פועלים על "טייס אוטומטי" ונותרים לכם מספיק משאבי קשב ותשומת לב לילד. זה לא המצב כעת. אתם משתמשים בזיכרון העתיד, זללן משאבים שלוקח מכם את תשומת הלב ולא מבטיח לכם עמידות מול הסחות דעת. זה הזמן להסתייע בתזכורות ובאמצעים נוספים.

זהו תרחיש אחד מיני רבים. קשה לצפות את העתיד, אבל אפשר להכיר לעומק את ההווה. תקשיבו לעצמכם, תזהו איך הדברים פועלים אצלכם ותהיו מודעים וערוכים אל הלא-נודע. ישנם כלים שונים שעוזרים לשמור על הילד, אבל אתם הכלי המרכזי והחשוב ביותר. דעו את עצמכם.

  • חיים דיין, הינו עובד סוציאלי קליני, דוקטורנט ויו"ר "מכון הקשב" 
חיים דיין, כותב הטור (צילום: מתוך 'צריך עיון' ביוטיוב)
חיים דיין, כותב הטור (צילום: מתוך 'צריך עיון' ביוטיוב)