ליקוטים אחרי ליקוטים נבנו בשנה האחרונה הטיעונים הפוליטיים. אין יותר ימין זולת נתניהו, והשמאל שכח בכלל להיות. שתי הקהילות הגדולות, החרדית והערבית, היו שוב ליעדים של משיסה והסתה. ושתיהן כמה לא מפתיע, ככל שעינו אותן רק התחזקו והתרבו.
>> עוד בנושא:
- צו השעה: פיוס עם המרכז והשמאל // ד"ר הלל בן ששון
- מה קרה לכם, יהודים?! // עו"ד אביגדור פלדמן
- לא ימין ולא שמאל, אנחנו האמצע // עמירן דביר
- ממתי הציבור החרדי ימני? // גואל ועקנין
התוצאה הגלויה של הבחירות ידועה לכל: על כל קירות ירושלים כתוב בעט ברזל "מלכות נתניהו מסתימת". התוצאה הסמויה קשה יותר לאבחנה ולהבנה. שתי הקהילות הנזכרות אינן כשהיו. הערבים החליטו החלטה אסטרטגית לא פשוטה בעבורם; להפיל את חומות הגטו שסביבם ולהיות חלק מ"המשחק" הפוליטי האמיתי. ההמלצה של מרבית הרשימה המשותפת על בני גנץ היא לא פחות מדרמה היסטורית.
הדינמיקה החרדית חשובה ועמוקה הרבה יותר. החרדיות הפכה להיות חלק מהישראליות, לכל דבר ועניין. זה רחוק מאד מההשקפה האידאולוגית שעומדת בבסיס החשיבה הערכית החרדית, זה רחוק לא פחות מהעמדות המתנשאות של האליטה הישנה והמדלדלת של הציבור החילוני. זאת ישראל החדשה של ראשית שנת תש"פ, הבאה עלינו. הרבה מאד תלוי בשליחי הציבור החרדים האם זאת תהיה ביאה לטובה או לרעה. משמע:
במשכם של דורות פוליטיים רבים נזהרו מנהיגי הציבור החרדי מלקומם עליהם יותר מדי את זעמו של הציבור החילוני. גם בעת שידה של הפוליטיקה החרדית רמה, תמיד הייתה עין נוספת צופיה אל רמת השנאה והכעסים של המגזרים החילוניים.
הפעם זה לא קרה. אף שמערכת הבחירות כולה התרכזה בנתניהו ובמקומם של החרדים והדתיים בממשלה הבאה ולמרות שליברמן הכתיב סדר יום נוקשה ולוחמני. ראה זה פלא: הפוליטיקה החרדית לא נסוגה. בלי להתנצל ובלי להיבהל המשיכו גפני, ליצמן ודרעי בדרכם הבוטחת. וכל כך למה? כי הם מרגישים, בלבב פנימה, שהם כבר לא חיצוניים. שהם הם הישראליות העכשווית.
היא אמנם יותר ממלכת ישראל המורכבת והשיבטית מאשר מלכות יהודה החד-שיבטית משום כך האפשרויות שהיא מציעה הרבה יותר רבות ומגוונות. מבלי לנתק את חבל הטבור הרוחני מאבות החרדיות ומייסדיה הציבור החרדי הרחב כבר נע הלאה. צעירי החרדים רוצים את הטוב שבכל העולמות: את ההגנה של הקהילה הוותיקה והטובה יחד עם הביטחון העצמי של הישראליות. הדורות שנולדו כאן למציאות הזו מקבלים בטבעיות את עובדת הכח החרדי הפוליטי, את המשא ומתן עם שחקנים נוספים שאינם חרדים, את הפשרות ההכרחיות לקיום ציבורי ומעל לכל את המסגרת הכללית של "ישראל מדינת כל קהילותיה". והם הרי חברי קהילת הקהילות.
כאן טמונה הדילמה הגדולה. האם ההזדמנות שנקרתה לפניכם תוחמץ או שתהפוך לבשורה גדולה הרבה יותר. ההחמצה תהיה פשוטה: אנחנו, החרדים, נדאג רק לעצמנו, ניתן לאחרים לחיות ולא נסכים שאף אחד יפריע לנו בשגרת חיינו המסורתית. הא, ותו לא. או ששליחי הציבור החרדים יקחו עליהם את המשימה שאף אחד לא מסוגל לעשותה טוב מהם. להנהיג את ישראל הפוליטית אל עידן של החלמה מפצעי השיסוי והצעה לשיחה כלל ישראלית שאין בה שנאה כלל.
מי כמו החרדים יודע מה לעשות כדי למנוע את הישנות השנים האחרונות. משום כל שהיה שנוא עליהם – ההסתה, הדבקת התוויות, הדעות הקדומות – התייצבותם בחזית כנגד כל שינאה והסתה, תבשר את השינוי ברמה של "קידוש השם" ממש. מיליוני ישראלים כמהים לעולם תכנים ודרך ארץ חדשה. לאמור: "דווקא אנחנו החרדים, משום הניסיון היהודי והישראלי שלנו לא ניתן להסית ציבור בציבור, לטפח שינאת אחים, אחרים ואזרחים. אנחנו נהיה מגיניו של כל ציבור ומיעוט".
וכשישאל השואל: למה? אשיב לו: כי לעת כזאת הגעתם למלכות.
- הכותב, כיהן כיו"ר הכנסת ה-15 ויו"ר הסוכנות היהודית
>> מעוניינים להגיב בטור דעה משלכם?
שלחו אלינו למייל - desk@kikar.co.il
והטורים הטובים ביותר, יפורסמו ב'כיכר השבת' <<