ישראל; ערב סוכות שנת תש"פ:
שמש של צהרי היום הטילה את כל כובד משקלה עלי וגרמה לי לטפטף באגלי זיעה קרים. עננים מעטים חלפו בשמיים באיטיות אופיינית של תחילת עונת הסתיו. הרכבתי את המשקפים הכהות המתיימרות להגן מפני הקרינה החזקה על אפי כדי לנסות להגן במשהו על עיניי שדמעו מסנוור השמש. היה זה ערב חג הסוכות ואני כהרגלתי מידי שנה חיפשתי מקום שבו אוכל לקנות סט ארבעת המינים. ולא שאני בן אדם של הרגע האחרון, אלא שטרדות הימים הלחוצים דחקו לפינה את נושא קניית ארבעת המינים אל הרגע האחרון.
שוטטתי בין הדוכנים, לטשתי עיניים על כל אתרוג ואתרוג שהגיע לידי אך לא מצאתי את שחיפשתי. ולא, לא חיפשתי את האתרוג הכי מהודר הכי נקי או הכי נוצץ, חיפשתי דווקא אתרוג שיהיה בעל צורה מסוימת, כמין כדור מלמטה וארוך מלמעלה וכמובן שיהיה כשר לברכה לפי כל הדעות. אני יודע שברגע זה אתם מרמים גבה אחת או שתיים למשמע הבחירה המוזרה שלי. אך בשבילי, אתרוג בעל צורה כל כך מוזרה הוא חלק משמחת החג הפרטית שלי.
עברתי כבר את כל הדוכנים בשוק ארבעת המינים המרכזי ולא מצאתי את מבוקשי, והחלטתי לצעוד לכיוון מרכז הקניות הפחות חרדי של העיר, שם נאמר לי שישנם כמה דוכנים של אנשים שמוכרים אתרוגים שגדלים אצלם בחצר הבית. ומיד שהגעתי למרכז התחלתי לברור לי אתרוג אך במקום למצוא את מבוקשי חטפתי כמה גערות מסוחרים "בעלי בתים" שלא ראו בעין יפה את החיטוטים שלי בערמות האתרוגים שעמדו על שולחנות הפלסטיק המאולתרות.
המשימה החלה להיות מתישה ובעוד כמה שעות יכנס החג ואני עדיין עומד ומחפש את האתרוג המוזר אך היקר לליבי, המשכתי ללכת במעלה הרחוב המרכזי בתקווה למצוא דוכן פעיל שיאות להסכים לי לנבור ולחפש בין האתרוגים המיועדים למכירה את האתרוג שלי.
וכך, בעודי מתהלך תוך כדי מבטים מצד לצד פגשתי בחבר שלא ראיתיו שנים, וזכרתי שכל שנה הוא מוסיף לפרנסתו כמה גרושים על ידי מכירת ארבעת המינים.
אצתי אליו במהירות ושאלתי אותו אם נשאר לו קצת סחורה לשמחתי הרבה הוא אמר שבמקרה השנה הוא קיבל כמות גדולה של אתרוגים למכירה ושהוא עדיין תקוע עם כמה ארגזים.
שמחתי מאוד והלכתי אתו לבסטה שהוא הפעיל, ראיתי כמה בחורי ישיבה עומדים מאחורי השולחן ומנסים בצרחות קולניות להעיף כמה שיותר מהר את הסחורה שנשארה בטרם יתקדש החג.
לחשתי לחברי משכבר הימים שאני מחפש אתרוג מאוד מסוים בצורתו ועליו להיות עגול למטה וארוך כמה שאפשר בחלק העליון ולשם כך עליו לתת לי רשות לפתוח כל קופסא בנפרד, ציינתי כמובן מראש שבמידה ואמצא את מבוקשי אתגמל אותו בהתאם. וכמצופה מחבר טוב שלא פגשתי כמה שנים הוא מיד נענה בשמחה לאתגר ואפילו הציעה את עזרתו אך התנה אותה בכך שאספר לו על מה בדיוק העניין.
אמרתי לו שאני אשמח מאוד להתפלל אתו בבית כנסת של חמיו שהוא אגב רב ידוע בעיר ובין כך התכוונתי להיכנס להתברך בברכת חג ומיד אחרי התפילה אספר לו את הסיפור של האתרוג המיוחד שלי, אך קודם עליו לדאוג לי לאתרוג שכזה.
למזלי היה זה בחור סקרן וזריז כאחד, ותוך דקות אחדות הוא מצא לי בנס את האתרוג שכל כך ייחלתי אליו ואני מרוב התרגשות נעמדתי וחיבקתי אותו חזק, תוך שאני מבטיח שוב שמיד אחרי תפילת החג אני מספר לו את הסיפור, והלכתי לביתי שמח ומאושר.
כאחד שנאמן להבטחות, השכמתי קום לתפילת הוותיקין למרות שאינני נוהג להתפלל כל כך מוקדם אך המניין של החבר ישן-חדש שלי היה עם נץ החמה ולי לא נותרה הברירה אלא להתעורר מוקדם.
כמובן שהתפילה עברה עלי בהתרוממות הנפש, תוך שאני לא עוזב את האתרוג המיוחד שלי אף לא לרגע אחד, התייחדתי עם האתרוג ובירכתי עליו בכוונה גדולה כשאני לא מפסיק לנשק ולחבק אותו.
מיד בסיום התפילה התיישבנו אני וחברי הטוב במרפסת בית כנסת הצופה לנוף הרים מדהים והתחלתי לספר את סיפור האתרוג המיוחד שלי.
ניו יורק; ערב סוכות שנת תשס"א:
הייתי ילד כבן 11 כשמשפחתי היגרה לארה"ב, זה קרה בין לילה, אני זוכר את זה כמו היום, קיבלתי טלפון מאבי שעלי להגיע לשדה התעופה ביחד עם אחיותיי הגדולות מרחק של 3 שעות נסיעה מעיר בה התגוררנו.
לא ידעתי למה, לא הבנתי מדוע, אולם משהו בקולו המזרז של אבי גרם לנו לעשות כרצונו. התברר שהורי ששהו בבני ברק באותו יום החליטו מפאת קוצר הזמן לתת לי ולשאר המשפחה להגיע בכוחות עצמנו לנתב"ג.
הגענו סחוטים ועייפים אחרי נסיעה לבני ברק מהעיר הרחוקה בה התגוררנו ומשם עם מונית ספיישל לשדה התעופה, אבי חיכה לנו כשהוא מבולבל ועיניו שידרו מצוקה גדולה ותוך כדי הוא ממלמל לי את אחת הבשורות הכי קשות שקיבלתי בחיי. "אנחנו עוברים לגור בחו"ל" הוא אמר והוסיף "אל תדאג יהיה בסדר".
הבנתי, עד כמה שילד קטן יכול להבין ששום דבר לא הולך להיות בסדר ושהחיים שלי עומדים להשתנות.
הייתי צעיר מידי להבין מה קרה, מה גם שאף אחד לא טרח להסביר לי אבל אחרי כמה שנים התברר לי שאבי הסתבך בכמה עסקים לא מוצלחים והיה חייב להשאיר הכל מאחוריו "ולברוח" כמובן עד שדברים יסתדרו.
הייתי ילד קטן בן 11 שבקושי יודע להגיד שלום באנגלית כשנזרקתי לתוך ההווי האמריקאי ברגע אחד. חיי היו קשים מנשוא. השפה החדשה, המנטליות הכל כך שונה מהסחבקיות הישראלית שהכרתי. הכל היה נראה מפחיד ולא כיף בכלל.
כל יום שעבר נעשה קשה יותר לא היה לי חשק לקום בבוקר לבית הספר החדש. אפילו המשחקים בהפסקות היו כל כך מוזרים לי. פוטבול, בייסבול ועוד שמות של משחקים מוזרים שלא עשו לי חשק אפילו לנסות אותם, שום דבר לא היה דומה למה שהכרתי.
בבת אחת מילד חייכן ושמח הפכתי לסגור ועצוב, שמחת החיים שלי ירדה פלאים ואפילו לא התאמצתי ללמוד את השפה החדשה, מיותר לציין שחברים לא היו לי וגם אלה שהסכימו להיות איתי בקשר עשו את זה בעיקר מרחמים על הילד הישראלי המסכן.
כל זה נמשך כחצי שנה עד שהגיע חג הסוכות. יותר נכון כמה ימיים לפני סוכות. גרנו אז ממש באמצע השדרה הכי מרכזית בברוקלין שבניו יורק ה -13 אבניו שנמצא בלב השכונה החרדית בורו פארק. שזה בערך כמו רחוב רבי עקיבה רק פי שתיים. מאות חנויות של יהודים שמוכרים הכל מכל טוב אמריקה וניתן כמובן למצוא שם גם מוצרים ישראלים. בקיצור הכל מכל כל.
ואם בימים רגילים הרחוב סואן מאנשים, בערב חג הסוכות החגיגה גוברת. לדעתי שוק ארבעת המינים הפרוס על פני כ-10 רחובות הוא השוק הכי גדול בעולם לממכר ארבעת המינים. עשרות דוכנים של אתרוגים לולבים וכל שאר המצוות כמו גם קישוטים וכל מה שצריך לחג.
אז מה לילד בן 11 וחצי לשוק ארבעת המינים בשכונת בורו פארק הניו יורקית?
אז ככה. אחד מגדולי המגדלים בארץ שלא אנקוב בשם משפחתו גם בגלל שאתם תזהו אותו במידית וגם מהסיבה שרוב הסיכויים שאתם נוטלים מידי שנה אתרוג מאחד הפרדסים שלו, מוכר מידי שנה אלפי אתרוגים מהודרים בבית שהוא שוכר בלב השכונה היהודית - אמריקאית וכנראה שהוא עושה מזה הרבה כסף, כי זה אמור להחזיק אותו לשנה שלמה כולל טיפול שוטף בפרדסיו הרבים.
באותה שנה התעורר לו צורך דחוף לחזור הביתה לישראל מוקדם מהצפוי ולכן הוא חיפש אדם שיקנה את מלאי האתרוגים שלו במחירי קרן העיקר שיוכל לחזור במהירות לביתו שבארץ ישראל.
מפה לשם הוא הגיע לאבי שקפץ על המציאה וקנה את כל המלאי, אך אבי לא הסתפק במכירה קטנה בדירה אחת, ומאחר והיה לו הרבה סחורה למכור ומעט זמן הוא מיהר לפתוח דוכנים בכמעט כל רחוב לאורך השדרה המפורסמת. וכך השתלט על כמעט חצי מהשוק הניו יורקי בין לילה, בלי להגזים.
אני שהייתי משעומם וחסר מוטיבציה לטייל או להתעסק במה שכל ילד בגילי מתעסק, נלוויתי לאבי במסע הלוגיסטי למכירת כל האתרוגים שנשארו. כמובן גם שהגעתי עם אבי אל אותו סוחר אתרוגים גדול לסגירת העסקה. והוא שהיה חביב במיוחד לחץ גם את ידי והתחיל להתעניין בי ללא שום סיבה נראית לעין אולי המבט העצוב שהיה מרוח על פרצופי סקרן אותו.
הוא שאל אותי על התאקלמותי במדינה ואני סיפרתי לו על הקשיים שאני חווה. ועל כך שאין בי שום רצון להמשיך לחיות פה. וכמה קשה לי בבית ספר ועוד סיפורים שקצת מתאימים לנערים מתבגרים ולא לילד בן 11 וחצי.
הוא הקשיב, וכשסיימתי לספר ולפרוק את תסכולי הוא הסתכל עלי ברחמים ושלף מתחת לשולחן קופסה של אתרוג ואמר לי קח אותה. היא בשבילך.
פתחתי את הקופסה והייתה לי הרגשה שאני הולך למצוא אתרוג מושלם וייחודי כיאה לסוחר האתרוגים הגדול בעולם שבטח שמר אותו לאחד מהאדמו"רים מיני רבים הממלאים את שכונת בורו פארק החסידית בעיקרה.
אך מה שראיתי היה אתרוג מכוער וסליחה על הביטוי. היה לו לאתרוג בטן עגלגלה וראש ארוך כמעט ברוחב הבטן שלו. הסתכלתי על הסוחר בעיני עגל, "זה בשבילי? - שאלתי קצת בחוצפה ילדותית.
והוא, רק הנהן בראשו וליטף את ראשי.
"כן ילד" הוא אמר, "זה בשבילך. ותדע, שזה האתרוג הכי נקי והכי מהודר שיש לי פה מבין אלפי האתרוגים שאני מגדל ומוכר אבל יש לו בעיה אחת - הוא רק נראה לא טוב".
"אבל זאת הבעיה היחידה שלו!" הניח הסוחר ידו על הלב כמבטיח, "הוא מהודר א א א כפי שנוהגים אצלנו לכנות אתרוג מושלם", אמר תוך כדי שהוא מוסיף עוד כמה אלפים למילה מהודר.
"אף אחד לא ייקח אותו גם ככה", המשיך להסביר לי למה הוא בחר בי לקבל את המתנה הלא מושלמת שלו "אבל אני שמתי עליו עין ברגע הראשון שראיתי אותו. ומאחר והאתרוג הזה לא יימכר לעולם בגלל צורתו אמרתי לעצמי שאני אתן אותו בחינם לאדם שיודע להעריך פנימיות ולא חיצוניות.
ואתה ילד קטן עם כל הקשיים שלך בארץ זרה. לא נראה לי כאחד שיודע להתייאש או לראות את חיים בצורה החיצונית שלהם בלבד.
תלמד מהאתרוג הזה, הוא יכול להראות הכי לא מושלם שיכול להיות אבל בלב פנימה הוא בדיוק מה שהתורה דיברה עליו. בעל טעם טוב וגם ריח נהדר אבל הכי חשוב שהכל אצלו נמצא בפנימיות, בלב, ולא במראה החיצוני".
הוא סיים את דבריו ולחץ את ידי בחמימות שכה הייתה חסרה לי בארץ הקפואה הזאת.
העסקה נסגרה ואבי הרוויח הרבה כסף מהמכירות של האתרוגים וכמובן שהחזיר חלק מהחובות שלו בארץ, אך אני יכול להגיד לך שמרגע זה והלאה ראיתי את החיים שלי בפרספקטיבה אחרת לגמרי.
לא עוד התייחסתי לילדים אמריקאים מפונקים שמציקים לי, לא עוד קשיי שפה הטרידו את מנוחתי, לא עוד חוסר עניין בלימודים. האתרוג "המכוער" אך המושלם כל כך, ליווה אותי המון שנים בדמיוני וכמובן ששמרתי עליו כמה שנים עד שהצטמק ומתי שהוא נעלם, אך ריחו עדיין לא מרפה ממני, וכל שנה אני מחפש את אחיו התאום שיזכיר לי איפה התחיל השינוי אצלי בלב.
"עכשיו אתה מבין" אמרתי לבן שיחי המרותק "למה הייתי לחוץ כל כך להפוך לך את כל הבסטה שלך בשביל למצוא את האתרוג בעל המראה הכי מכוער"?