השבוע אזכה בעזרת ה׳ לחגוג 46 וזאת הזדמנות טובה לעשות סיכום ביניים, לבדוק את המאזן הכללי בין טוב לרע, בין קודש לחול ובין מה שחשוב למה שחשבתי שחשוב.
רובם ככולם אוהבים לחגוג יומולדת כסיבה למסיבה. יום של קבלת תשומת לב במקסימום מהחברים ומהמשפחה, יום של קבלת מתנות עטופות בנשיקות ואהבה.
יש גם את אלו שלא אוהבים לחגוג כל אחד וסיבתו הוא.
מניסיוני, הסיבה האמתית של אלה שלא אוהבים לחגוג היא כיוון שהיום הזה מסמל להם עוד תחנה בדרך לתחנה אחרונה, שלשם הם ממש לא רוצים לנסוע.
כן על הרכבת הנכונה, כן בתחנה המתאימה, אבל הנסיעה היא לא בכיוון הרצוי להם...
האמת שאלו ואלו מפספסים בגדול את משמעות היומולדת. ביני לבין עצמי אני יודע בדיוק מה עובר עליהם. גם אני הייתי פעמים רבות בתחנה הנכונה ברכבת הנכונה, אבל בלי להכיר את מטרת הנסיעה.
ישבתי וחשבתי לעצמי למה לבזבז את היומולדת לדברים שאפשר לעשות אותם בכל יום?
סיבה למסיבה לא חסר אף פעם, מפגש חברים אפשר גם מחר, חדר קריוקי גם אתמול. לא יותר הגיוני לעשות משהו שקשור דווקא ליום הזה?
לפני כשנתיים, הוזמנתי לנגן ולשמח ביום הולדתה של הרבנית החשובה והצדיקה חנה יעקובסון זיכרונה לברכה.
הרבנית חנה הייתה המורה הרוחנית של אמא שלי (גם זכרונה לברכה) בפרט ולכל המשפחה המורחבת בכלל.
כל שאלה ובעיה מקטנה ועד גדולה אמי היקרה הלכה להתייעץ עם הרבנית חנה, שתמיד בכל שעה משעות היממה הייתה מפנה מזמנה למי שהיה זקוק.
כששרתי וניגנתי לרבנית באותו לילה ביחד עם אבי מורי היקר ועם אריק אחי האהוב, הרגשתי שאני מחזיר לה טיפה אחת מתוך אוקיינוס שלם שאנחנו חייבים לה.
ככה שרנו באותו מוצ"ש מלווה מלכה כשלפתע הרימה הרבנית יד וסימנה לכולם להחריש ולהקשיב למה שיש לה לומר.
לא אשכח את ההסבר שלה על מהות היום בו נולדת, כמה הרקיע נפתח לקראתך כמחכה שרק תבקש משהו.
יום עם אנרגיות מיוחדות למי שנולד בו, יום שצריך ללמוד בו, להגיד תהילים, לבקש בקשות, לעשות חשבון נפש ולשמוח שמחה אמיתית רוחנית שאת עוצמתה לא היה לך אתמול, ולא יהיה לך מחר.
עד היום מצטער אני שלא צילמתי את מה שאמרה בדיוק, כי יש רגעים בחיים שאתה שומע או לומד משהו ואתה מרגיש בעצמות שהוא נכון, כאילו מבת קול משמים שמעתיהו.
בהמשך התייעצתי איתה בשקט על שלל נושאים וקיבלתי כרגיל תשובות, מהסוג שאתה יודע בוודאות שהן נכונות.
אז הנה אני מגיע ליום המיוחד הזה שיחול בשבת הקרובה.
יושב עם עצמי ומנסה לזכור את כל ימי ההולדת שחגגתי בעבר ולהפתעתי אני לא מצליח לזכור אפילו יומולדת אחת שהשאירה בי חותם נצחי ולא רק רגעי.
מחשבותיי נדדו לאותו יומולדת שמצאתי את עצמי יושב וחושב איך לחגוג איפה ועם מי, חשבתי עוד ועוד ולא הצלחתי למצוא משהו מיוחד עם ערך מוסף.
לא אשכח איך מרוב תסכול אמרתי לעצמי, לעזאזל כולם והצפיות שלהם, וברחתי במהירות לבני ברק, שם בשיכון ה׳ , טיפסתי במדרגות פתחתי את הדלת והכרזתי בקול שאת היומולדת השנה אני חוגג פה באחד על אחד. שתי גמרות נפתחו ואבי היקר ואני שקענו בלימוד.
כל דקה שעברה נהייתי יותר שמח והבנתי שמצאתי את הדרך הפשוטה והמכונה לחגוג.
תאמינו או לא , זה היומולדת שאני הכי זוכר והכי לטוב מכל שאר ימי ההולדת.
אז ככה בעודי יושב ומנסה לעשות חשבון ביניים אני מגיע למסקנה שאותה הייתי רוצה לשתף אתכם.
כתוב שמי שטרח בערב שבת יאכל בשבת ואפשר להשליך נושא זה על אין ספור עניינים.
כל עשור הוא תחנה בפני עצמה עם אתגרים שונים שפוגשים בבינה שאט אט מחלחלת אלינו.
חושב אני על חצי יובל שחלף, במה השקעתי יותר, במה פחות והכי חשוב מה הייתה השקעה נבונה ומה הייתה מיותרת לגמרי .
המסקנה שהגעתי אליה היא שכסף בא וכסף הולך, ולא כל מה שהיה כיף וחשוב באותו רגע אכן נשאר כזה.
חברים זה חשוב, אבל ברוב הפעמים לכל חבר יש תאריך תפוגה (חוץ מהכמה החשובים האמיתיים שכל אחד צריך למצוא לעצמו).
תשקיעו כמה שיותר במשפחה ופחות בקריירה, אחרת תמצאו חורים ענקיים של זמן שאותו אתם מנסים לזכור, אך ללא הצלחה.
תהיו כמה שיותר עם ההורים, כי יבוא יום ותצטערו שלא הייתם מספיק.
אין לי אפילו איך לתאר לכם כמה אני מצטער שלא הייתי עם אימא שלי זיכרונה לברכה יותר. דברים שהייתי רוצה להגיד ולא אמרתי, כאלה שאפילו לא ידעתי שאני רוצה לומר.
והכי חשוב, תשקיעו בחוכמה בדברים שהם נצחיים.
לדוגמא, אדם ששלושים שנה מחייו השקיע רק בכדורגל, או בדברים אחרים שלא יהיו אקטואליים בחצי השני של מסע חייו, ימצא את עצמו ללא הדבר שהיה רגיל שהוא מרכז חייו.
אדם שהתרגל שסיבת חייו היא משהו עם תאריך תפוגה, יהיה בבעיה קשה כשהתאריך יחלוף.
האמת שאני כבר כמה שנים מנסה להרגיל את עצמי להיות פחות תלוי בעניינים החיצוניים של המקצוע שלי ולאט לאט מנסה ללמוד עוד קצת ועוד קצת , מנסה להכניס גם הנאה לעניין ולאט לאט אני מרגיש שההשקעה מתחילה לעבוד.
השבוע שאל אותי מישהו מהתעשייה "תגיד, מה תעשה עוד כך וכך שנים שכבר לא יהיה ביקוש??".
חשבתי וחשבתי ואמרתי לו, "אשב לי בכוילל ואלמד תורה".
"אתה ??? תהיה מסוגל לעשות את זה?".
אז עניתי לו ובעיקר לעצמי, שכרגע בוודאי שלא, אבל אני עובד על זה ואמשיך לעבוד כדי שאוכל להמשיך וליהנות ממשהו שאין לו תאריך תפוגה, משהו נצחי.
דרך אגב, יש לנו אפשרות לבדוק כל הזמן אם אנחנו בדרך הנכונה, הבדיקה היא בדיקה שבועית.
כשאתם בשבת , ככה בלי הטלפון, וואטסאפ, מוזיקה ושאר הנאות השבוע. אם אנחנו מאושרים פחות מיום רגיל, אנחנו בבעיה גדולה.
אם הצלחנו להשוות ולהצליח לשמוח בשבת כמו ביום חול, אנחנו על הגל.
ברגע שנצליח להרגיש הנאה יתירה שאין אותה ביום רגיל, הנאה רוחנית, הנאה פשוטה מהמשפחה, הנאה מללמוד פרשת שבוע או דף גמרא בלי הפרעות חיצוניות, אז נדע שחצינו את הגל לקראת הדרך הנכונה.
יחידי סגולה גם מרגישים ירידה אנרגטית גדולה במוצאי שבת והלוואי שהייתי מצליח להגיע לרמה כזאת.
אז נזכור, מי שטרח בערב שבת, יאכל בשבת.
שיהיה לנו בתאבון.
עמירן דביר הלוי, 46.
הטור השבוע לזכרה של הרבנית חנה יעקובסון ע"ה