אאא

הוא התפרסם לראשונה לפני יותר מ-200 שנה, תחילה בחוברות קטנות, שהפכו לרב-מכר היסטרי בבתים היהודיים במזרח אירופה, ורק בהמשך נדפס כספר עב כרס, ששמו הרשמי והמצטנע הוא 'ליקוטי אמרים', אך הכינוי שהשתרש בפי כול הוא דווקא 'תניא', מילת הפתיחה של פרק א' בספר.

ומאז – לא השתנה. עולם הדפוס התפתח בקצב מואץ, הטכנולוגיה השתכללה, וספר התניא נותר כמעט במתכונתו הראשונית. העימוד הקדום, בעל האותיות העתיקות, וללא ניקוד, פתיחת ראשי תיבות והערות שוליים. יד הזמן לא הותירה בו חותם. הוא נראה בדיוק כפי שהדפיסו מחברו הדגול, רבי שניאור זלמן מלאדי.

אבל איזו פריחה חווה ספר התניא בדור האחרון. על אף חזותו הלא-מודרנית, שורות הטקסט האחידות, ראשי התיבות הבלתי מפוענחים, סימני הפיסוק החסרים לעיתים והפונט העתיק – ספר התניא נחטף ממדפי החנויות בכל העולם.

הוא אינו קל לקריאה, והלימוד בו דורש לרוב תמיכה פרשנית, אך התניא ניצח בקלילות את מחסום הנגישות והפך ללהיט חוצה מגזרים. והרנסנס הזה נזקף לזכותם של, בין היתר, מחברים והוגים שהחליטו להרים את הכפפה, לקחת את המקלדת לידיים – ולחשוף את הסודות הטמונים בו. להנגיש אותם לכל קורא. תלמיד חכם כאיש אקדמיה, נערה בגיל תיכון או אדם באמצע החיים, יביטו במילים וברעיונות ויראו בהם יהלומים הבוהקים באור יקרות.

ספר מתפורר

על המדף ארבעה-עשר כרכי 'בצור ירום', ביאורו של רבי יורם אברג'ל זצ"ל על התניא. הם מהווים המחשה להספק הבלתי נתפס של המחבר, רבם של אלפים, עד שהשיב את נשמתו הזכה ליוצרה והוא בן חמישים ושמונה שנים. וגם, למרכזיות של ה'תניא' בחייו, האישיים והציבוריים.

"אבא נולד לתוך התניא", אומר לחיים גיל הרב יוסף-חיים, שעם אחיו הרב ישראל נושא בעול הנהגת המוסדות והקהילה הגדולה שהותיר הרב אחריו. "סבא היה מקורב לחב"ד, ואבא התחבר לתניא דווקא בישיבת הנגב שמשתייכת למגזר הליטאי, אצל הרב יששכר מאיר זצ"ל.

"אבא היה אז בן 14, ויום אחד הסתקרן לראות מה ראש הישיבה לומד. הוא ניגש לשולחנו, ואז מצא שם מדף ובו ספר התניא. מילדותי, אני זוכר את ספר התניא האישי שבו למד: בלוי ומהוה מרוב שימוש. אלמלא החוטים שבהם כרכו אותו שוב ושוב, היה מתפורר לחלוטין. כילדים נחקק בזיכרוננו המראה שלו יושב והוגה בתניא בריכוז רב ובהתלהבות.

"אבא היה אומר, שאילו היו לומדים בכל הישיבות את ספר התניא בצורה מסודרת, תופעת הנשירה הייתה יורדת פלאים. הוא עצמו למד תניא בכל יום, במסלול הלימוד 'חת"ת' (חומש, תהילים ותניא). כך לימד את תלמידיו, וכך נוהגים ללמוד ב'כוללים' שלנו".

להיות אַין

אנחנו מבקשים מהרב אברג'ל הבן להסביר את פשר כוחו הגדול של התניא בתפיסתו של אביו. "אבא כותב בהקדמת ספרו, כי בין שאדם מבין את התניא על בוריו ובין שלא, דבר אחד בטוח: לא יהיו בו עוד יוהרה וגאווה, שהן המקור לכל הבעיות אצל האדם. ידוע שאדמו"ר הזקן בספר התניא מאיין את האגו של האדם – הוא מוכיח לאדם שוב ושוב שהוא 'אַין', שכולו השתקפות של אור הבורא".

ספר התניא מציב בפני האדם יעד בלתי מושג כמעט, להיות 'בינוני' – אדם שנקי ממחשבה, דיבור או מעשה בלתי רצויים. איך מתמודדים עם האכזבה מהכישלון המובטח?

"לא צריך להיות בעצבות בגלל זה אלא להפך, להיות בשמחה רבה על שהקב"ה נתן לנו נשמה אלוקית גדולה כזו, חלק ממנו יתברך, והוריד אותה לעולם הזה השפל. אבא היה חוזר שוב ושוב על העיקרון הבולט של התניא, שמופיע כבר בתחילתו, שבכל יהודי יש נשמה אלוקית, ומתבסס על הפסוק 'ויפח באפיו נשמת חיים' – 'מאן דנפח מתוכיה נפח' (– הנופח, מתוכו נופח).

"אבא המחיש לי את זה פעם. הוא תיאר לי כיצד מנפחים בלון, ואמר שהאוויר שבבלון מגיע מתוך האדם. כך הנשמה שנפח הקב"ה בכל אחד מאיתנו. וזה דבר שאמור לשמח מאוד כל יהודי. הרבי מספר ב'היום יום' על שני חסידים, האחד שהיה כל העת בשמחה מהסיבה הזאת והאחד שהיה במרירות בגלל ההבנה שהוא אין וגשמי. ושני החסידים הללו מייצגים את שני הצדדים בחיים שלנו".

להעמיד את השכל במקום

חב"דניק ואיש דתי-לאומי נפגשים ב'כולל'. השני מציע לראשון: "הבה נלמד הלכה בחברותא". חברו משיב: "בסדר, בתנאי שנלמד תניא". אחרי כעשרים שנה מוציא הרב ד"ר יוסף שטמלר, הצד הסרוג בחברותא, את הספר 'חיוב השכל ושלילתו בהגותו של רבי שניאור זלמן מלאדי'.

בשיחה שקיים עימו מנחם ברונפמן, הרב שטמלר מחייך. "מאותו מפגש, הכול היסטוריה. כאשר הרב אייל חלק, שמכהן כיום בתפקיד שליח חב"ד בבאר שבע, התנה שנפתח את הבוקר בלימוד 'תניא', קצת היססתי. לא באתי מרקע חסידי. אבל לאחר כמה דקות חשבתי: היי, זו הזדמנות טובה ללמוד את אחד הספרים המפורסמים ביותר שנכתבו בעולם היהודי ב-250 השנים האחרונות".

הרב ד"ר יוסף שטמלר, רב אוניברסיטת חיפה וקהילת 'מניין הנוער' בנווה שאנן, חיבר את הספר בנושא הדוקטורט שלו. בספרו הוא מעמיק לחקור את מקומו של השכל בהגותו של אדמו"ר הזקן. "במושגים אנושיים, ארציים, השכל הוא הייצוג הגבוה ביותר של האדם, ולכן חייבים לרתום אותו לעבודת ה'. מצד שני מעליו ניצבת הנשמה, הנפש האלוקית, הניצוץ האלוקי – והיא שצריכה להכווין את השכל.

"דווקא בגלל מקומו הבלתי מעורער של השכל בפסגת הרקמה האישיותית של האדם כיצור תבוני, אדמו"ר הזקן עושה מאמץ גדול לכל אורך כתביו להצביע על המוגבלויות של השכל, וזאת כחלק מהדרך המיוחדת, השיטתית והשלמה שהוא משרטט לפני יהודי הרוצה לעבוד את ה' בכל נפשו ובכל מאודו. הטענה המרכזית של אדמו"ר הזקן בהקשר הזה היא שאם אתה 'רציונליסט' אתה רואה בשכל את הייצוג הכי גבוה והכי מוחלט של האדם, וזאת טעות יסודית חמורה. השכל אינו אלא כלי, כלי חשוב אבל כלי, של האדם שיש בו שכבה גבוהה יותר".

לשאלה מה החידוש שקיים בספרו, הרב שטמלר עונה: "החידוש הוא בפן המחקרי. אדמו"ר הזקן הוא מן הדמויות הכי נחקרות במחשבת ישראל. קשת שלמה של חוקרים כתבו עליו ספרים ומאמרים. חוקרים רבים לא הכירו את החיים החסידיים, ועם זאת חקרו את כתבי החסידות. בעבור חלק מהם היה בעל התניא סוג של פילוסוף או רציונליסט. כלומר, השכל הוא הבסיס לכל תפיסה ורעיון, והוא גם השופט והפוסק העליון בנוגע לאמת או לשקר של כל אמירה ועמדה. אבל מי שהתוודע לחיים החסידיים, ומתוך כך ניגש ללמוד את כתבי אדמו"ר הזקן, יודע עד כמה הפרספקטיבה הזו אינה מדויקת כלל ועיקר.

"אמת, ודאי שהוא ראה בשכל כלי מרכזי בעבודת ה', וזה אחד החידושים שלו ושל חסידות חב"ד. אבל, כאמור, הוא גם הדגיש את המגבלות והחסרונות של השכל. פעולה של השכל באופן 'חופשי' עלולה להביא עימה תוצאות שליליות. הבסיס להפעלת השכל בעבודת ה', בנוי משמירת מצוות, לימוד תורה וטהרה מעוונות. השכל, לפי בעל התניא, צריך לפעול בגבולות ההלכה והמסורת. עליו להיות מונחה בידי הנפש האלוקית והוא בהחלט לא נתפס בידי בעל התניא כנקודת המוצא.

"המחקר שכתבתי מתבסס על עשרות ספרים של אדמו"ר הזקן (עד היום יצאו לאור כארבעים ספרים שלו). למדתי ביסודיות את מאמרי החסידות הנפלאים והמעמיקים שלו, לא רק בעניין זה או אחר, אלא באופן שיטתי ומקיף. ניסיתי להראות, בשפה המחקרית ובכלים האקדמיים, את שיטתו האמיתית של אדמו"ר הזקן – ואת המקום האמיתי שהוא נתן לשכל ככלי של האדם לעבוד את השם, את הצדדים המחייבים את השכל (ויש רבים כאלה) ואת הצדדים השוללים, מצמצמים או מאזנים את מקומו (ויש גם רבים כאלה). מכל אלה עולה תמונה מורכבת, דיאלקטית ומלאת עומק".

להעמיד את השכל במקום

כשספר התניא התגלגל לידיו לראשונה, נדב כהן הצעיר היה ב'מוד' של פתיחוּת רוחנית. הוא טייל בהודו וחיפש מיסטיקה ומשמעות, וזו הסיבה לכך שלא התעלם מהספר הדתי, אלא החל לעלעל בו בסקרנות. "אמרתי לעצמי: 'אני מחפש רוחניות בכל מקום – אבדוק גם את התניא'".

מהעיון הראשוני שלו בספר התניא נותר נדב סקפטי. הוא קרא את הדברים במבט אפולוגטי, ובתוכו אף התעמת עם הקביעוֹת והמוסכמות שקרא. אבל משהו חלחל בתוכו. אט-אט מצא עצמו נוהה אחר הספר, ובעקבותיו נחשף לתנועה שעומדת מאחוריו. כחצי שנה לאחר ששב מהודו, הפך נדב לחב"דניק.

'מודעוּת יהודית', זה שמו של רב המכר שחיבר הרב נדב כהן, ונמכר כיום ב-20,000 עותקים, בינתיים, בשלוש שפות. גם הספר הזה רוכב על גל הפריחה של התניא להמונים, ומציע הנגשה בהירה ורהוטה לאחד הספרים המורכבים שבספרייה החסידית.

אין הנחתום מעיד על עיסתו, אך הרב מנדל וכטר מקריית מלאכי, משפיע חב"די מפורסם ואוטוריטה בהפצת החסידות, גומר את ההלל על היצירה של נדב כהן.

"אני בהחלט חושב שכדי להבין טוב יותר את התניא, בפרט למי שלא למד את התניא בישיבה או בשיעורים מעמיקים, או שלמד ולא הצליח להבין, נכון וראוי להשתמש ב'מודעות יהודית'", הוא אומר לשמוליק קרסיק. "יש בו הכול, את התניא כפי שהוא, את העומק בפשטות ואת הפשטות בפשטות יותר. ספר ייחודי שלא היה עד היום כמוהו בנושא התניא וחבל שכך.

"אף המלצתי לאנשי הוראה להשתמש בספר ללימוד התניא, כך יוכלו להעביר הלאה את התניא במובנו העמוק, ללמד את הילדים את ספר היסוד של חסידות חב"ד ביסודיות.

"ספר התניא הוא מפה המציגה את נפש האדם כפי שהיא. כדי 'להבין' את נפש האדם צריכים ללמוד תניא, וכדי ללמוד את התניא צריכים להיות מסוגלים להבין את נפש האדם".

איך זיהית את הצורך הקיים בספר כזה?

"כשהתחלתי ללמוד תניא עם מתקרבים, וכשהם רצו להוסיף בלימוד בכוחות עצמם, ראיתי תמיד ששום דרך אינה עובדת. יש ספרי ביאור נפלאים, אך הם כתובים באריכות ומיועדים למיטיבי לכת. זה גרם ללומדים רתיעה ופיק ברכיים.

"התחלתי להרצות בווידאו הסברים על התניא, ושלחתי לצופים דפי סיכום. אלו הצטברו לחומר רב, וכך התגבש הרעיון להפוך אותם לספר ממשי".

ולך לא הייתה רתיעה לקחת ספר נשגב כל כך, ולתרגם אותו לשפה חופשית ולרטוריקה יום-יומית?

"הגיבוי העקרוני לכך ניתן כבר בימי ראשית החסידות, כאשר אדמו"ר הזקן התמודד עם גישה ביקורתית מצד עמיתיו לתנועת החסידות, שלא ראו בעין יפה את הפצת סודות התורה להמונים.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

"במסורת החסידית מסופר, שפעם הבחין אחד האדמו"רים בדף של דברי חסידות מתגלגל על הרצפה במקום לא מכובד, והדבר זעזע אותו ממש.

"אדמו"ר הזקן, רבי שניאור זלמן, ביקש להרגיע את רוחו, ולשכנע אותו שכדאי לשלם את המחיר בעבור הרווח הסופי. והוא המשיל לו משל: היה פעם מלך שבנו הנסיך חלה מאוד, וטובי הרופאים לא מצאו לו מזור. עד שבא רופא אחד, ואמר שיש תרופה אחת: לשחוק לנוזל את היהלום היקר שבכתר המלך, ולנסות למזוג את השיקוי לפיו החתום של הבן החולה. ייתכן שהרוב יישפך וילך לאיבוד, אך זה כדאי, אם טיפה אחת תיכנס ותציל את הבן.

"בנמשל, עם ישראל הוא הבן החולה, תורת החסידות היא היהלום שבכתר המלך – הבורא. נכון, ההפצה ההמונית עלולה לגרום פיחות בכבודו של היהלום, אבל אם הצלנו את עולמו הרוחני של יהודי אחד – זה כדאי.

"והנה אנחנו רואים שהרבה יותר מטיפה אחת נכנסת לפיו של בן המלך, הרבה יהודים התקרבו ברוך ה' בזכות הספר. כשצריך להעביר לאנשים מסר מסוים, וצריך לעשות משהו, עושים מה שאפשר".

מתוך מגזין 'נשמה', באדיבות צעירי חב"ד ושבועון כפר חב"ד