אאא

"אם כבר בחרת בתחום התקשורת, לפחות אל תלך על תחום העריכה", המליץ לי חבר טוב לפני כ-6 שנים, כאשר התחלתי לעסוק בתחום העבודה הנוכחי שלי.

הסברו, היה נשמע משכנע מאוד: "הרגש שלך יקהה במהירות. תאלץ לדווח על מוות של אנשים, אסונות וטרגדיות - בלי להכיל באמת את עוצמת האירוע ואת הכאב עליו אתה מדווח".

האמת היא, שמעולם לא הייתי אדם רגשי מדי. כמו גבר ממוצע שיודע להצניע את רגשותיו, עוד נהגתי להסביר את האטימות הרגשית שלי עם דברי בעל 'חובת הלבבות' כי החסיד - אבלו בלבו וצהלתו על פניו...

כמובן שלא שעיתי לעצת החבר, וחודשים ספורים אחרי שהחלתי לעבוד כעורך חדשות, אירע האסון הגדול הראשון, עמו נאלצתי להתמודד במסגרת עבודתי.

בעוד חטיפת שלושת הנערים הי"ד היה אירוע שנמרח במשך זמן רב, הפיגוע בבית הכנסת 'קהילת בני תורה' בשכונת הר נוף הירושלמית, היה האירוע הרצחני הראשון בו נדרשתי להגיב במהירות - בלי לעכל את עוצמת האירוע, עליו שמעתי לראשונה בזמן תפילת שחרית.

במהירות חלצתי את התפילין ורצתי למשרד, כדי לפתוח משמרת מוקדמת. הדיווחים עוד היו ראשוניים בלבד, ואז התחילו להגיע התמונות המחרידות מהזירה המדממת.

כמו רובוט עבדתי באותו היום. רק בשעת לילה מאוחרת, בדרכי הביתה, צפו בראשי התמונות בהן נאלצתי לצפות על מנת לצנזר אותן מהקוראים - ופרצתי בבכי.

חמישה אנשים, שוטר וארבעה מתפללים, נרצחו באותו היום. טליתות עטופות בדם, ספרי קודש מחוררים מירי הכדורים, קולות ומראות שלא יישכחו לעד. צעדתי בסמטאות ירושלים - ובכיתי.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

מאז, הרגש שלי קהה עוד, ולצד ההתקדמות בחיי המקצועיים, חיי האישיים השתפרו יותר. התחתנתי ונולדו לי שני ילדים חמודים. מאז, הקושי הכי גדול שלי, הוא לדווח על מקרים של מוות בעריסה. תמונת הילד שלי בן השנה נם לו בשלווה, עומד לי מול העיניים בכל מקרה מחריד נוסף, בו אמא מאבדת את בנה הפעוט.

 מסע ההלוויה (צילום: איחוד הצלה וזק"א תל אביב)

חמש שנים אחרי הפיגוע בהר נוף, אתמול, לראשונה, עבדתי עם דמעות בעיניים.

הדיווחים הסותרים על מצבו של ר' איציק וייס ז"ל, שהתמוטט במהלך השבעה על בנו הפעוט שנפטר ביום חמישי האחרון עדיין זרמו, הכתבה עם הבקשה להתפלל לרפואתו עלתה לאוויר במהירות, תוך כדי עדכון פרטים שוטפים - על מנת להביא לגולשי 'כיכר השבת' את המידע האמין ביותר ובמהירות המקסימלית.

ואז זה קרה. אחד העובדים במשרד שאל רטורית: "מה היית עושה אם זה היה הבן שלך, שנפטר בגיל חצי שנה?!". במהירות האור, עיני התמלאו דמעות.

לצד הכאב ומאחורי הדמעות, גיליתי, כי הרגש עדיין לא כבה. גם אחרי שנים של דיווחים על אסונות וטרגדיות, יש סיפורים שעוצרים אותך ומטלטלים לך את הנשמה. שלא נדע.