כשהצעתי לחסיד חב"ד לשתף פעולה בכתיבת טור משותף על י"ט כסלו, כשאני (מבית גידול ליטאי), אכתוב בעד החגיגות של ראש השנה החב"די והוא ( מבית גידול חסידי) יכתוב בעד הגישה הליטאית, הוא סירב בנימוק: "אין לי שום דבר טוב לכתוב על הליטאים".
אני מבין היטב ללבו. ומאידך, הוא הציף בפני בצורה הטובה ביותר את הלך הרוח הפנימי ואת אופי השיח בינינו, כיהודים שומרי תורה ומצוות, שמלווה אותנו כבר למעלה ממאתיים שנה (!)..
יש כאן מלחמה, יש מנצחים, יש מפסידים, הצדדים רואים בכל הכרעת ביניים סימן דרך, בדרך אל המטרה הסופית: ניצחון! הכרעה ניצחת, ניצחון סוחף, סופי, כניעה מוחלטת והודאה בעליונות הצד המנצח, או בקיצור: "דידן נצח"...
זה לא קורה, וסביר להניח גם לא יקרה, ולא יעזרו חגיגות, חרמות, עצרות, כינוסים, כרזות והודעות בומבסטיות, אדי אלכוהול, ספרים, חוברות וקונטרסים, וקולות קוראים בגרון ניחר לקהל כזה או אחר.
אך למרות ששני הצדדים יודעים היטב את התוצאה הבלתי משתנה של המאבק, הם ממשיכים להיאחז בקרנותיו של מזבח השנאה והזלזול ההדדיים, ותוקעים ללא הרף בשופרות המלחמה האבודה מראש, כאילו לא חלפו כבר מאות שנים שיש בהם מסר כלשהו.
אולי דווקא היום זהו זמן טוב להתבונן על הדברים במבט קצת שונה. עבר מספיק זמן, בכדי שנוכל להתבונן על הדברים בפרספקטיבה היסטורית.
אינני מתיימר כמובן להביע דעה בעצם הנושא. קטונתי. לא בזה מדובר.
האיום של התנועה החסידית
התנועה החסידית היוותה איום בזמן ההוא על המקובל. היא הביאה שינויים, שנגעו בעצבים הרופפים של מנהיגים שעברו טראומה בלתי נתפסת לאחר מאורעות האימה של תנועת השבתאות.
מנגנון ההישרדות הופעל כלפיה במלוא העוצמה. זה היה אז. בזמנים ההם. הכל היה חדש, וחומות החשדנות היו בלתי ניתנים לחדירה. אין לנו את הכלים לשפוט את מה שהיה אז. אין לנו את הצבעים הנדרשים על מנת לצבוע באור נכון את המאורעות ההם.
עברו שנים. היהדות של היום, יכולה לראות כיום, את האור הגדול שהביאה התנועה לעולם וליהדות בפרט. היא גם יכולה לראות את הערך המשמעותי שנשמר בידי מנהיגי התקופה דאז, ששימר את המבנה המסורתי – הלכתי – למדני, בלי שינוי.
היהדות של היום, גם אם יש לה עוד דרך ארוכה עד לגאולה השלמה, לא יכלה להיות קיימת בתפארתה כפי שהיא היום, ללא ביטוי של שני הצדדים הניצים של התקופה ההיא.
אולי הגיע הזמן, אחים יקרים, להודות באמת. אנחנו צריכים בעם ישראל גם חסידים, גם ליטאים, גם וגם, אין כאן יותר מלחמה. אין מה לשמר את המאבקים ההיסטוריים.
הדרך רחבה ובטוחה מספיק, על מנת שנוכל להכיל את הגוונים השונים בתוכנו מתוך הבנה, שאין כאן מנצחים ומפסידים. יש כאן דרכים של אור, לעבוד את הבורא.
כשנתבונן לעומקם של דברים נוכל לראות, כי לכל גישה יש מה להתעשר מהגישה האחרת, כי בכל גישה יש דגש על משהו חשוב, שנחוץ עבור השלם הנפלא הזה – שגדול מסך חלקיו.
זה שלידידי, חסיד חב"ד, לא היה משהו טוב להגיד על אחיו הליטאים, זה רק משום הסיבה שאנו חיים בתוך מקבעות של למעלה מ-220 שנה, בו כל צד נאחז חזק בקרנותיו מחשש שאם ירפה את האחיזה כל תפיסת עולמו תקרוס.
אני חושב שברגע שנשחרר את האחיזה ואת השנאה רבת השנים, כל צד יוכל להכיר את האור החיובי - שבטוח יש בצד השני. וממילא כל אחד יוכל לקחת את הצדדים החיובים והמוארים שלא השכלנו לראות עד היום.
אז בא נשתה כוסית, אפילו רק של תה חם, ונודה לכל אותם גורמים שבזכותם אנחנו היום יכולים לקבל משהו שלם ורחב יותר בעבודת ה'. ומירושלים – העיר שחוברה לה יחדיו, ששם עלו שבטים שבטי י-ה, עדות לישראל להודות לשם ה', נברך סוף סוף בלב שלם זה לזה – א גוט יום טוב...