אאא

תחילת הפרשה מלמדת אותנו שיעור חשוב לחיים.

לפעמים נדמה לנו שבעיה מסוימת שיש לנו היא סוף החיים ואם היא תעלם חיינו יהיו מושלמים, ואז מגיעה צרה אחרת יותר חזקה שגורמת לגעגועים לקודמת.

במשך 20 שנה חי יעקב בפחד תמידי מעשיו, וכשהגיע לארץ ישראל לאחר הפיוס ההיסטורי עם אחיו חשב לעצמו שסוף סוף חייו נכנסים למסלול רגוע ויציב אבל אז מגיעה בעיה חדשה שמאפילה בחוזקה על הקודמת.

בנו האהוב יוסף נעלם לפתע מחייו של יעקב מה שהוביל לאבל קשה ועצב כ״כ גדול שלעומתו נראית פתאום בעיית הפחד מעשיו כמשהו לא כ״כ קריטי.

מוסר השכל, צריך תמיד לראות בכל סיטואציה את הצד החיובי כי עלול להיות יותר גרוע.

תשמחו ותיהנו והכי חשוב תודו לקב״ה על כל רגע ורגע.

יעקב התאבל על בנו ימים רבים הרבה מעבר לשבעת הימים הנהוגים וגם כשעברו י״ב חודש לא הצליח יעקב להתגבר על אבלו ומיאן לקבל תנחומים בגלל שיוסף היה בנו האהוב.

כתוב שאת כל מה שלמד יעקב בבית מדרשו של שם, העביר ליוסף וכנראה למד איתו חברותא יומיומית ומעשה זה חיבר ביניהם מאד והגביר משמעותית את אהבתם אחד לשני.

יותר מכל סירב להתנחם כי הרגיש אשם כיוון שהוא זה ששלחו לבד למקום מסוכן כדי לבדוק את שלום אחיו.

כתוב שמצווה על המת להישכח מהלב לאחר י"ב חודש, ועובדה זאת קיימת בבריאה וקיבלנו אותה במתנה מהקב״ה כיוון שאחרת יהיה קשה לתפקד במשך המון שנים לאחר מות אדם קרוב.

ה״תורה תמימה״ מסביר ש״יעקב מיאן להתנחם לפי שאין מקבלין תנחומין על החי, אבל המת משתכח מן הלב שנאמר (בתהילים ל״א) ״נשכחתי כמת מלב״, עכ״ל.

המפרשים הקשו, הרי היה צריך יעקב להבין, שמזה שעברו י״ב חודש והוא עדיין לא מצליח להתנחם, כנראה שיוסף חי וקיים כי אם היה יוסף מת הרי יש גזרה על המת להשכח מהלב והיה יעקב אמור כבר להתנחם.

ומסבירים המפרשים שליעקב היה סימן מסור מפי הגבורה שאם אין אחד מבניו מת בעודו בחיים סימן שלא יראה פני גיהנום.

לפי זה אפשר להבין את מה שכתוב ״ויאמר כי ארד אל בני אבל שאלה״ ושאול הוא גיהנום.

הבין יעקב שמות יוסף יגרום לו להגיע לגיהנום כמו שהיה ידוע לו מימים ימימה מפי הגבורה.

עכשיו אפשר לתרץ שיעקב חשב שזה שהוא לא מצליח לקבל תנחומים לאחר י״ב חודש זה לא בגלל שיוסף חי אלא בגלל שהוא חושב שעתיד לרשת גיהנום ועל דבר זה קשה מאד להתנחם.

לפי זה גם מובן לשון הפסוק ״ויתאבל על בנו ימים רבים, ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו וימאן להתנחם״. וקשה למה התמהמהו כ"כ לנחמו עד ימים רבים? הרי המנהג לנחם מיד אחרי מאורעות האבל?

ולפי מה שאמרנו הכל מובן, כי אכן באמת לאחר המאורע לא הצליחו בניו ומשפחתו איך לנחמו כי ראו ששברו כ"כ גדול. אך לאחר שעברו י"ב חודש וראו שהוא עדיין מתאבל, "קמו" בניו ומשפחתו בידיים מוכיחות שחייב הוא להפסיק מיד להתאבל כי הרי סימן הוא שיוסף חי. (ולכן כתוב "ויקמו" כי אחרת היה אמור להיות כתוב "וינחמו אותו")

על זה ענה להם יעקב שאין זה סימן שיוסף חי, כי אולי הסיבה שאינו מצליח להתנחם לאחר י"ב חודש היא הפחד מהגיהנום ולא בגלל שיוסף חי.

השבוע קרו מקרים מזעזעים שאינם מדרך הטבע, מקרים שמחייבים את כולנו לחשב מסלול מחדש ולקבל כל אחד ואחד מאיתנו קבלה אישית חשובה.

שמעתי בשם הדרשן החשוב הרב ברוך רוזנבלום ששמע משם הרב שטיינמן זצ"ל שכאשר שאלו אותו באחד המקרים על מה ראוי לבקש מהציבור להתחזק, ענה הרב שטיינמן שאם יבקשו מהם להתחזק בלשון הרע, רבים יצדיקו את מה שדיברו בתירוצים שונים, ואם יבקשו להתחזק בצניעות הלבוש, כל אחד מפרש אחרת מה היא צניעות וכן הלאה.

מה שצריך לבקש מהציבור אמר הרב שטיינמן זה שכל אחד ואחד יחפש בעצמו מה הוא חושב שהוא ראוי להתחזק בו ובזה להתחזק, כי רק אנחנו עצמנו יודעים את מצבנו האמיתי.

בשבוע שעבר מת מצער אברך חשוב , צער על מות בנו הפעוט כמה ימים קודם לכן, צער שכנראה לא יכל לשאת, בדיוק כמו צערו של יעקב אבינו כשאיבד את בנו אהובו יוסף.

בליל שישי האחרון עוד בחור חשוב הלך לעולמו במקרה טרגי מאד.

הבחור נפח את נשמתו בעת שמנסים בחורי הישיבה הקדושה וביניהם אחייני היקר נתן להצילו, אך ללא הצלחה.

אסור לנו לחשוב שהכל פה קרה סתם, כולנו מחויבים לא לעבור על שבוע זה בשתיקה ולשנות דחוף מה שהקב"ה מאותת לנו לשנות ויפה דקה אחת קודם.

אחרונה חביבה אמי מורתי היקרה חוה בת יוסף זכרונה לברכה שהשבוע ימלאו ח"י שנים ללכתה.

אם אנסה לתמצת בשורה אחת את צוואתה של אמי לי ולכל משפחתי המורחבת, השורה תהיה "ילדיי היקרים, תלמדו תורה ועוד תורה וכמה שיותר תורה, כי זאת היא הסיבה האמתית והחשובה לחיים".

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

לא מזמן סיפר לי חברי היקר, הרב אברהם לבנון, שהיום הוא ראש כולל, וזכיתי להיות חברותא שלו זמן רב כשהייתי בשיעור א׳ בישיבת ״עטרת ישראל״ סיפור שלא ידעתי עד היום.

"בתקופה שהיינו חברותא", סיפר לי הרב לבנון, "אימא שלך התקשרה כמה פעמים לטלפון הציבורי בישיבה חיפשה אותי וביקשה ממני בדמעות שאשמור עליך שלא תפסיק לרגע ללמוד ואם ארגיש תקופת רפיון לא לוותר ולמשוך אותך כמה שיותר לבית המדרש". 

אימא היקרה בכתה לא אחת כדי שאלמד תורה.

זאת הצוואה שאני מרגיש ממנה וזאת גם הנקודה האישית שבה אני מנסה להתחזק.

הטור מוקדש לזכרה של אמי מורתי חוה בת ר׳ יוסף, לזכרו של האברך יצחק מאיר וויס ולזכרו של הבחור חיים אהרון זק"ש ז"ל.

שבוע של שמחה לכולם, 

עמירן דביר (הלוי)