אאא

בפרשת יתרו ניתן למצוא יסוד משמעותי מאד הנוגע לכל אדם בכל חברה שהיא: 

"וירא חותן משה, את כל-אשר-הוא עושה לעם; ויאמר, מה-הדבר הזה אשר אתה עושה לעם מדוע אתה יושב לבדך, וכל-העם ניצב עליך מן-בוקר עד-ערב... ויאמר חותן משה, אליו: לא-טוב, הדבר, אשר אתה, עושה".

עיון בסיטואציה מאפשר לימוד חשוב: יתרו ניגש למשה רבינו ומציע לו לבחון מחדש את דרכיו. מניח בפניו אפשרות כי התנהלותו אינה מושלמת וכי ניתן לתקנה. במילים פשוטות יותר: יתרו מעביר ביקורת על משה, ומציע לו דרך לתקן את הדרוש תיקון. ויש לשים לב: משמיע הביקורת הינו יתרו: גר מארץ רחוקה. ואת מי מבקר? את משה רבינו, מנהיג העם שעליו נאמר "ולא קם עוד נביא בישראל כמשה". 

אין מדובר בביקורת שמשמיעה דמות עליונה לחניך. אין מדובר גם בביקורת שנשמעת מפי שני אנשים במעמד זהה. הביקורת שמשמיע יתרו למשה מהווה ביקורת שנשמעת ברקע פערי מעמדות ברורים.

פרשה זו בכוחה להעניק לנו שיעור מכונן בקבלת ביקורת: קבל את האמת ממי שאמרה. נכון, לא נעים לשמוע ביקורת, עתים צורב לקבל תוכחה הקוראת לנו לשפר את דרכינו. אולם בשעה שמזדמנת לפנינו ביקורת, ראוי לנטרל כאבי אגו, לנקות מעמדות ותירוצים, ולבחון: האם יש אמת בטענה שנשמעת? האמנם ליבת התוכן הנאמרת יכולה לקדם אותי למקום טוב יותר?

• • •

קריאה זו מכוונת בראש ובראשונה כלפי כל אדם, אולם לא ניתן להתעלם מחשיבותה גם ודווקא כקריאה קהילתית: עתים אנו נשבים באהבה עצמית מופרזת ובאמונה תמימה בצדקת דרכנו. אנו בטוחים, כי מוסדות קהילתנו מושלמים ונעדרים מכל זירה לתיקון וכי שיטת החינוך שלנו הינה שיטה בטוחה שהוכיחה את עצמה מימות קדם ועל כן "מה שהיה הוא שיהיה".

אולם ראוי שנעצור לרגע כדי ללמוד מתגובתו של משה. כך, נאמץ גישה המקבלת ביקורת, בוחנת אותה ואף מעודדת יושרה פנימית ואומץ מספק על מנת לשנות את התנהלותנו (ואף אם הייתה מקובלת במשך שנים רבות) במידת הצורך.