אאא

תביעה שהגישה חמות נגד חתנה לשעבר להחזר מחצית מסך של כחצי מיליון שקל שהעבירה לו ולבתה כשהיו נשואים נדחתה לאחרונה בבית המשפט למשפחה בחיפה. השופטת הילה גורביץ שינפלד קבעה כי טענת החמות שהחתן הפר את התחייבותו לדאוג לה עד אחרית ימיה בתמורה לכספים לא הוכחה, וגם אם הייתה התחייבות כזו, לא ברור מה כללה וכיצד הופרה. למעשה, השופטת התרשמה שהתביעה הוגשה בשל תחושת החמות שהגרוש של בתה התעשר על חשבונה כיוון שבמסגרת הגירושים קיבל דירה שמימנה. אלא שזו לא עילה לתביעה.

בתה של התובעת ובעלה התגרשו ב-2018 אחרי כ-13 שנות נישואים. בתביעה שהגישה כמה חודשים לפני הגירושין הרשמיים נגד החתן שלה היא טענה כי לאורך השנים העניקה לו ולבתה כחצי מיליון שקל ששימשו בין היתר לרכישת שתי דירות ולשיפוצים וזאת בכפוף להתחייבותם לדאוג לה עד אחרית ימיה.

לטענתה, הנתבע הפר את ההתחייבות, וכעת היא זכאית לקבל חזרה את הכספים מתוקף "זעקת ההגינות", שכן היא השקיעה בו את כל הונה וכיום, בזקנתה, נותרה חסרת כל.

הנתבע טען מנגד כי לחמותו אין באמת עילת תביעה נגדו,  והיא פתחה בהליך כחלק מסכסוך המשמורת על הילדים המתנהל בינו לבין גרושתו. הנתבע טען כי הוא וגרושתו ניהלו חשבונות נפרדים ולא היה לו מושג שחמותו העבירה כספים לחשבון שלה. לדבריו, אם התובעת החליטה לממן את בתה שתפנה אליה בתלונות.

אפילו לא ביקשה עזרה

השופטת הילה גורביץ שינפלד הבהירה בראש ובראשונה כי אין עילת תביעה עצמאית שמכונה "זעקת ההגינות". למעשה, קבעה, עילת התביעה היא חוזית, לפי חוק המתנה, כשלטענת התובעת בצד המתנות שהעניקה לנתבע ולבתה היה "חיוב" שהופר.

אלא שהשופטת קבעה כי התובעת לא הוכיחה שניתנה לה התחייבות כלשהי מצד הנתבע, וגם אם הייתה התחייבות, מה משמעותה וכיצד הופרה.

השופטת ציינה אף שלא נתנה אמון בטענת הנתבע שלא היה מודע לסיוע הכלכלי המשמעותי שהעניקה לו חמתו, היא לא שוכנעה שנטל על עצמו חיוב כשלהו שעליו לפצות על הפרתו. בהקשר זה העירה השופטת כי בחירת התובעת שלא לזמן את בתה לעדות פועלת לרעתה.

כמו כן, הוסיפה השופטת, התובעת לא פירטה מה הכוונה מאחורי הטענה הכללית שהנתבע הבטיח לדאוג לה עד אחרית ימיה. "יש שיגידו כי די בשיחת טלפון, יש שיגידו כי הכוונה לרווחה כלכלית, יש שיגידו כי הכוונה לרווחה נפשית ועוד ועוד דוגמאות. התובעת לא פירטה את תוכן החיוב", כתבה השופטת.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

בנוסף נקבע כי התובעת לא הוכיחה שהיא זקוקה לעזרה. היא עצמה העידה שהיא יכולה לעבור לגור עם בתה מתי שרק תרצה, ושמעולם לא ביקשה מהנתבע סיוע והוא סירב. למעשה, השופטת התרשמה שמקור התביעה בתחושת חוסר הנוחות של התובעת מכך שאחרי הגירושים הנתבע זכה בדירה שהיא מימנה. אלא שזוהי לא טענה שמאפשרת לחייב אותו בהשבת הכספים.  

לאור הדברים האמורים השופטת דחתה את התביעה. עם זאת, היא החליטה שלא לחייב את התובעת בהוצאות בשל התנערות הנתבע מהסיוע הכלכלי שללא ספק קיבל ממנה.

לפסק הדין בתמ"ש 17057-12-17

  • שמות באי הכוח לא צוינו בפסק הדין

עו"ד שמואל גרוס עוסק/ת ב- דיני משפחה

** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.

המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.

הכתבה פורסמה באתר המשפט הישראלי "פסקדין"