הדיבור החם ביותר בתקופה האחרונה, כך ניתן להתרשם, הוא זה המציב מראה מול ההתנהגות של חלקים בציבור החרדי בתקופה מורכבת וקשה זו של התפשטות נגיף הקורונה: המסרים הדו-משמעיים, ההוראות קורצות-העין וההתעלמות המופגנת בקרב 'גורמי שוליים' כאלו ואחרים.
יש הטוענים כי מדובר בהתמודדות כושלת מול אתגרי המודרנה, שהביאה לידי תפיסה של "הם" מול "אנחנו"; בתפיסה ילדותית וחסרת אחריות, שאם בימים כתיקונם עשויה להתקבל בסלחנות, הרי שכאשר היא מביאה לידי סיכון חיי אדם - היחס כלפיה הופך להיות חד וברור.
אני מבקש לדון מעל במה מכובדת זו של 'כיכר השבת' בהיבט נוסף של התופעה, ולנסות לעמוד על מקורה. יתכן ולא מדובר רק בתפיסה ילדותית של "הם ואנחנו", אלא בהקצנה הולכת וגוברת של אחד מהיסודות החיוניים במציאות של היהדות הדתית והחרדית מול המודרנה, וכן שאין מדובר בטעות מעיקרה, אלא בהתפתחות שלילית וקיצונית של יסוד חיובי.
בנוסף, אנסה לענות על שאלה שדומה והיא מטרידה בימים אלו רבים: מדוע אנו נוטים לחשוב שככל שהאדם יותר 'פרומער' ומקפיד במצוות, כך מסתבר יותר שהוא מתייחס בזלזול להנחיות רשויות הבריאות? דומה, כי קיימת קורלציה ברורה בין מידת ה'פרומקייט' לבין חוסר האחריות הבולטת. ודבר זה טעון הסבר.
מהי חרדיות?
דיונים רבים נערכו, ומאמרים ארוכים ומייגעים נכתבו, בניסיון לעמוד על העיקרון היסודי של החרדיות. מהי חרדיות? בדרך כלל קל לאפיין יהודי חרדי על פי הופעתו החיצונית; יותר קשה, אך אפשרי, לאפיין תופעות ציבוריות מסוימות כתופעות "חרדיות", אך קשה הרבה יותר לעמוד על העיקרון שמממנו צומחות תופעות שונות. האם לחרדיות יש עיקרון כלשהו שעליו היא מושתתת? האם ניתן לגלות את יסודות הבניין החרדי?
רבים נוטים לזהות את העיקרון היסודי של החרדיות כשמרנות. השמרנות היא החרדיות, הם אומרים. אך לדעתי מדובר בשגיאה. אכן החברה החרדית נוטה באופן כללי לשמרנות, והשמרנות היא מאפיין כללי של חברות דתיות בכל העולם, אך דבר זה איננו היסוד המרכזי שעליו עומדת החרדיות. אנקוט בשלוש דוגמאות בלבד, המוכיחות כי השמרנות איננה לוז החרדיות:
א. מנהגים רבים שהתבטלו בשני הדורות האחרונים כתוצאה מהחמרות הלכתיות. ב. הלימוד הישיבתי, שאיננו דומה כלל ללימוד שהיה נהוג בדורות שלפנינו (בפוניבז' לפני כחמישים שנה, לדוגמה, היו מספיקים עשרות רבות של דפי גמרא ב'זמן' אחד). ג. תופעת הכוללים ו'חברת הלומדים' שלא הייתה מוכרת מעולם ביהדות כתופעה נרחבת וכוללת כל כך.
חשוב לציין, שהבאת דוגמאות אלו אינה בהכרח לשם מתיחת ביקורת. אדרבה: שמרנות עלולה בקלות להפוך לקיפאון מחשבתי ומעשי, ומאוד ייתכן שהשינויים המוזכרים הינם רצויים וראויים. מטרתי היא להוכיח דבר אחד: השמרנות שקיימת בחברה החרדית, איננה העיקרון שעליו מושתתת החרדיות. הפוך; תופעות מרכזיות בחברה החרדית לא היו יכולות להתקיים, אם השמרנות הייתה העיקרון המנחה של החרדיות.
התבדלות מהחילוניות
מהו אם כן העיקרון היסודי, המרכזי, המנחה, שעליו מושתתת החרדיות? לדעתי, זוהי ההתבדלות. החרדיות מבקשת ודורשת להתבדל מן החילוניות לגווניה וביטוייה השונים. ההתבדלות היא יסוד שעליו מושתת החינוך החרדי כבר מספר דורות, ואכן, מדובר ב"הם ואנחנו", אך לא מתוך תפיסה ילדותית ורדודה, אלא מתוך גישה בהירה הרואה בחיבור בין היהודי לבין החילוניות מצב בעל פוטנציאל להרס רב.
לכן החרדים משתדלים בדרך כלל להתגורר בתוך אוכלוסיה חרדית; לכן החרדים משתדלים במקרים רבים לעבוד במקומות עבודה חרדיים; לכן - בעיקר לכן - החרדים נמנעים מכל פעולה או אמירה שיש בה מידה של הזדהות עם הציונות; לכן - ורק לכן - החרדים מתלבשים באופן המייחד אותם מכל האנושות; לכן החרדים נמנעים מצריכת תרבות כללית; לכן החרדים נמנעים מצריכת תקשורת שאיננה מוגדרת כחרדית; ועוד שורה ארוכה של תופעות שמכוונות, ביודעין ובלא יודעין, למטרה החשובה של בניית חומות בין עולמו של החרדי לבין העולם ש"בחוץ", העולם החילוני.
אין לשלול את הטענה שגם היווצרותה של 'חברת לומדים' רחבה, הושפעה במידה מסוימת מהעיקרון של ההתבדלות, מתוך רצון להישאר בעולם המוגן והמגונן של בית המדרש, בלי להיחשף לעולם החילוני ש'בחוץ'.
גישה זו, של ההתבדלות מהחילוניות, מבוססת במידה רבה על דבריו המפורסמים של הרמב"ם (בהלכות דעות, פרק ו, הלכה א): "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו, ונוהג כמנהג אנשי מדינתו. לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד, כדי שילמוד ממעשיהם, ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך, כדי שלא ילמד ממעשיהם. הוא ששלמה אומר: 'הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע', ואומר: 'אשרי האיש' וגו'. וכן אם היה במדינה שמנהגותיה רעים, ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה, יילך למקום שאנשיה צדיקים ונוהגים בדרך טובים. ואם היו כל המדינות שהוא יודען ושומע שמועתן נוהגות בדרך לא טובה, כמו זמנינו, או שאינו יכול ללכת למדינה שמנהגותיה טובים מפני הגייסות, או מפני החולי - יישב לבדו יחידי, כענין שנאמר: 'יישב בדד וידום'. ואם היו רעים וחטאים שאין מניחים אותו לישב במדינה, אלא אם כן נתערב עמהם ונוהג במנהגם הרע, ייצא למערות ולחוחים ולמדברות, ואל ינהיג עצמו בדרך חטאים, כענין שנאמר: 'מי יתנני במדבר מלון אורחים'".
האמת? אין צורך בציטוט דברי הרמב"ם או מאמרי חז"ל העוסקים בחובת ההתבדלות מהרשעים (לעניינינו, הכוונה אינה לאנשים הפועלים מתוך רשעות במובן של שחיתות ואכזריות, אלא לאלו שאינם דוגלים בערכי התורה), כי הדבר פשוט ומובן לכל בר דעת. ברור כי אי-התבדלות מחברה חילונית ומתרבותה, מסירה את האדם מעבודת ה', במידה כזו או אחרת. המציאות מוכיחה, כי צריכת תרבות חילונית מביאה להפנמה של ערכים חילוניים; לרכישה של שפה שאינה מתאימה ליהודים יראי שמיים; לאימוץ התנהגויות העומדות בסתירה לדרך התורה ועוד ועוד. השורה התחתונה היא: ההתבדלות הכרחית, כדי לקיים חיים יהודיים מלאים.
מהי חילוניות?
אלא שכמו כל דבר טוב, כשהוא נעשה בקיצוניות ללא גבולות, הוא הופך לבעייתי. ההתבדלות מהחילוניות היא גישה נכונה וטובה, אלא שהיא צריכה להיות במידה הראויה. כלומר, החובה - ההגיונית והדתית - להתבדל מהחילוניות, עלולה להפוך להתבדלות לא רק ממנה, אלא מעולם החול כולו, כולל הדברים החיוביים שבו, ובמקרים קיצוניים במיוחד - שאינם נדירים במחננו - ההתבדלות עלולה לגרום לדחייה של ערכים יהודיים מובהקים, רק משום שגם עולם החול שותף להם.
מהי חילוניות? ידועה הגדרתו של החזון איש זצ"ל את החילוניות כ"עגלה ריקה". באופן דומה מוגדרת החילוניות במילון 'ובסטר' האמריקני: "דחייה או הדרה של דת ושיקולים דתיים או אדישות להם". החילוניות בעיקרה מבטאת חיים נטולי דת, או לעניינינו, חיים נטולי יראת שמיים. בעולם חילוני שניטלה ממנו יראה זו, נעלם - לפחות למראית עין - המושג 'קדושה', וכשהיא נעלמת, נשאר עולם של חול, של חולין. עולם חילוני הוא, בפשטות, עולם של חול בלבד. עולם שבו החול תופס את מקומו של הקודש, וקיים לא לצידו, אלא במקומו. אכן, עגלה ריקה מן הקודש.
אלא שכאן טמון מוקש. צירוף העובדה שהחילוניות מזוהה עם עולם החול, עם הגישה הנכונה הדוגלת בהתבדלות מהחילוניות, עלול להביא לידי דחייתו, או ניסיון לדחייתו, של החול מן החיים. אכן, זוהי הבחנה שלעתים קשה לעמוד עליה, אך קושי זה אינו מבטל את אמיתותה: עולם החול, כשהוא לבדו, זו מציאות שלילית שיהודי ירא שמיים אמור לדחות; אך היהדות איננה שוללת את עולם החול, אלא את בלעדיותו. עולם החול כשלצידו, או מעליו, קיים עולם של קודש - אין בו כל בעיה.
עולם החול כולל היגיון, מוסר, אסתטיקה, היגיינה, חירות ועוד. למעשה, הוא כולל את מגוון צורות החיים המדהימות שמתאפשרות לאדם. לדוגמה, אדם המתלבט בין חיים בכפר לבין חיים בעיר: אלו שתי צורות חיים שבכל אחת מהן יש יופי, עומק ומגוון רחב של אפשרויות, כמו גם חסרונות. דילמה שכזו איננה דילמה דתית. היא עשויה להיות גם דילמה דתית, אך כשלעצמה היא דילמה השייכת לעולם החול. גם התלבטות כיצד להתלבש, מה לאכול, באיזה סגנון לרהט את ביתו קשורה לעולם עשיר של חול, שאיננו שלילי וממנו אין להתבדל.
בגישה חסידית, ויאשרו זאת אלו הבקיאים בה יותר ממני, ישנה משמעות רבה לקידוש עולם החול, מתוך תפיסה הרואה בכל המציאות ביטוי של א-לוהות. אך גם בגישה 'מתנגדית', ואף אם נניח שעולם החול איננו בעל ערך רב משום שאדם העסוק בעבודת ה' לא אמור להיות שקוע בו, בוודאי שחובת ההתבדלות אינה חלה עליו.
התבדלות מעולם החול
ניגש כעת לתאר בקצרה את הצורות המוקצנות של ההתבדלות החרדית, אלו שעשויות לגרום לנו להבין את התופעה המוזרה של אי-ציות להנחיות גורמי הרפואה, ואולי גם להשיב על השאלה המטרידה של הקורלציה בין 'פרומקייט' לבין זלזול בהנחיות אלו.
הטשטוש המדובר בין החילוניות לבין עולם החול, יוצר נטייה חרדית להתבדל מעולם החול באופן כללי. כל דבר שאיננו יהודי במובהק, כל מה שמחוץ ל'יידישקייט', כל מה שמגיע מ'בחוץ' - ישנם שחשים ממנו סלידה, המבוססת על אותה התבדלות חיונית ונצרכת, אך מקצינה אותה ומתייחסת לעולם החול כולו כאל דבר שלילי שיש להתרחק ממנו.
מכאן, שאם רשויות הבריאות קובעות הנחיות להתנהגות בשעת חירום, החרדי שלקח את ההתבדלות צעד אחד קדימה, יראה בהן התערבות מבחוץ בחייו. אם הנחיות אלו פוגעות בנורמות הדתיות, כמו לימוד תורה ותפילה במניין, הוא עשוי לחוש מותקף; כביכול החול מנסה לגבור על הקודש. סברות הגיוניות? חובה מוסרית? התנהגות אנושית? כל אלו טיעונים לא יעילים כאשר המנגנונים הרגשיים של ההתבדלות הופעלו.
הקצנה נוספת, חמורה בהרבה, היא זו שדוחה - בדרך כלל בחוסר מודעות - ערכים יהודיים מובהקים, ואף מצוות מפורשות, שכל "חטאם" הוא שגם עולם החול מסכים להם. כך, לדוגמה, נוכל למצוא אדם המהדר במצוות ש'בין אדם למקום' ומזלזל במצוות ש'בין אדם לחברו'. תופעה זו מבוססת על כך שכל מה שמובן, הגיוני, מוסרי ויפה - אינו מספיק 'יהודי'. הזהות השגויה בין החילוניות לבין עולם החול, גורמת שכל דבר המקבל הכרה חיובית בעולם החול, הופך להיות מזולזל, או לפחות בעל ערך פחות.
תובנה זו יכולה להסביר כמה וכמה תופעות בחברה החרדית, ביניהן את העיקרון הקובע כי אין להעניק לדור הבא השכלה מינימלית של לימודי חול. אך זהו כבר נושא לטור נפרד...
מכאן, אולי, עשויה לבוא ההסבר לקורלציה בין 'פרומקייט' לבין זלזול בהנחיות רשויות הבריאות. ה'פרומקייט' - באחת הצורות הנפוצות שלו - מבוסס על דחייה מוחלטת של עולם החול, ועל זלזול בכל מה שאיננו 'יהודי' באופן מובהק. ההנחיות של משרד הבריאות, גם אם הן מקבלות גיבוי ואישור מפוסקי הלכה, מתקבלות כדבר הבא מ'בחוץ', ומשכך הוא חסר ערך, ואף בעל מטען שלילי, שיש לדחותו.
האם יש תרופה לקיצוניות זו? ימים יגידו. ואולי משבר הקורונה, שמתפתח בינתיים למשבר הנהגה משמעותי בחברה החרדית (ועיוור מי שאינו רואה זאת) הוא זה שיאזן את המצב, ויחזיר כמה קרונות, או שמא רכבות שלמות, שסטו מהמסלול ההגיוני, הישר והבריא של התבדלות מהחילוניות, אך לא מעולם החול.
יש לקוות כי כך אכן יקרה, ולו בשל אפשרות אחרת, חס וחלילה, העלולה לכלול נשירה עתידית של צעירים חרדים, המזועזעים בימים אלו כאשר התפיסה עליה גדלו ולאורה חונכו, ספגה חבטה עזה.