לאחר למעלה מחמש מאות(!) ימים הוקמה ממשלה, ממשלה רחבה ויקרה, יש אומרים יקרה מידי ואפילו מופרזת. אבל ממשלה. השותפים גם הם רבים ומגוונים, כאשר ברקע גם שותפה 'בכירה' ושמה קורונה... נקווה שכל הקוקטייל הזה עדיף לפחות מהאופציה הכואבת יותר של בחירות רביעיות, על מכלול המחירים הפיננסיים והערכיים שהיא הייתה גובה מאתנו, כולל השמצות ופילוגים שברוך השם כבר מאחורינו.
גם אם התוצאה המוגמרת היא לא המוצלחת ביותר לפחות לחלק מהבוחרים, עדיין השמחה שאפשר לציין היא בהקשר זה היא כמו שאמרו חז"ל "אין שמחה כהתרת הספיקות".
לקראת פתיחת ספר במדבר, אשר כולנו תקווה שנוכל לקרוא אותו כבר יחד בבתי הכנסת האהובים שלנו, (האם לא הגיע כבר הזמן?...), מצאתי לנכון לצטט מתוך מאמר נפלא של הסופר שלטעמי הוא גדול הכותבים האקטואליים על פרשת השבוע, ורואה את עצמי כאחד מקטני תלמידיו בעשור האחרון שאני זוכה לכתוב על פרשת השבוע בראי התקופה העכשווית.
הרב משה גרליק, בטורו המיתולוגי משנת 1977 ב'מעריב' דאז בטור: 'פרשה ופשרה' - אותו הוציא לאור כספר רב מכר.
ואלו דבריו:
"בפרשה זו הונח, לכאורה, היסוד למשטר המפלגות בישראל. הוענק בה המעמד החוקי לפירוד העם, לשבטים. או, אם תרצו, נוצקה כאן התשתית לכל פילוג, כיתתיות ומחלוקת, המלוות אותנו מאז ועד היום.
אכן, במבט ראשון פלא הדבר. עם יוצא מצרים. עם, שקושי השעבוד מחק את ההבדלים השבטיים בקרבו. עם, אשר השעבוד לימדו שבאחדותו כוחו, והייסורים שהיו מנת חלקו גימדו בעיניו כל שוני בין עדה לעדה. גם בעיני הנוגש עצמו לא היה כל הבדל בין יהודי ליהודי. הוא עינה את כולם בשווה. כולם היו בעיניו אותם עבדים החסרים פרצוף לאומי, הראויים לכל השפלה. והנה, ברגע השחרור, במקום לנצל את תחושת ה"יחד" הגדולה, שנבעה משותפות הגורל, כדי ללכד את השורות. במקום לגבש המון זה לכלל עם אחד, מלוכד תחת שלטון מרכזי חזק – מחזירה אותו התורה אל השבטיות הקדומה. מזכירה היא לכל עדה מאין היא באה, תוחמת לכל שבט את תחומו, תוך טיפוח גאוות השבט בצורות שונות.
כמעט כל הפרשה מוקדשת לנושא זה. שבטי ישראל נמנים בה אחד לאחד. והפרשה מגישה לנו דו"ח מספרי מפורט שכל שבט ושבט, המילים "אינטגרציה" ו"כור היתוך לאומי", ככל הנראה, לא היו מקובלות על התורה"
וכאן עומד הרב גרילק ותמה: האם תמונת עולם זו אינה הבסיס לקיטוב? לכיתתיות? לסגירות? למוקד מחלוקת ולריב אחים פוטנציאלי?
התשובה המפתיעה אותה הוא בונה מתוך פרשת השבוע היא כי האמת היא ההיפך הגמור מכך!
למרות הניסיון להתעלם מן המציאות – בני האדם שונים זה מזה, נבדלת קבוצה אנושית אחת מרעותה. הטוען: "אני אזרח העולם", תוך דחיקת הייחוד הלאומי הצידה, משמיע אמנם משפט יפה, אך ריק מכל תוכן וגם מסוכן ביותר. אנו, למודי ההיסטוריה האנושית ושיפוטיה, יודעים היום היטב שכל ניסיון לערבל קבוצות אתניות שונות ב"בלנדר" לאומי גלובלי משותף – נידון לכישלון חרוץ. התעוררות הלאומים השונים בברית המועצות, בסוף שנות השמונים, התפרקותה של יוגוסלביה ועוד, הן הדוגמאות האחרונות לאמת זו. וכלום לא נכשלה מדינת ישראל כאשר רצתה, עם תקומתה, ל"אשכנז" את עדות המזרח, ולכפות עליהם את אורח החיים ואורח החשיבה של חניכי התנועות הסוציאליסטיות במזרח אירופה? בנקודה זו אין צורך להכביר במילים.
אכן, בני האדם שונים הם זה מזה. כך, גם צרכיהם הגשמיים והרוחניים. כך גם גישתם לחיים ולעצמם. ועל כן, צריכה התפתחותם האישית והלאומית להתאים למבנה האופי המיוחד, לתוכו נבראו. אחרת.
על כן, בבוא האלוקים להעניק לעמו תורה, למען יפתח את הפוטנציאל הרוחני – האישי והקיבוצי שלו – הותאמה תורה זו לכל סוגי האופי של העם. אופי, המוצא את ביטויו הרב גוני בשנים עשר השבטים. דווקא בחלוקה הזאת, דווקא בידיעת ההבדלים במדויק, כשכל קבוצה וכל יחיד מוצאים את עצמם וטוב להם עם עצמם – תכונה הקרויה בחסידות "שורש נשמתו" של כל אחד – בה טמונה הרגיעה החברתית. כאשר כל שבט יודע ששבטיותו, על תכונותיה הספציפיות, לגיטימית, מכוח הלגיטימיות האלוקית המעניקה אותה בשווה גם לשאר השבטים – מכיר הוא בזכותו של הזולת לצעוד בדרכו המיוחדת לו בשדה התורה. הוא יודע שהוא, שבטו ודרכם הייחודית הינם רק חלק מן השלם, אבן פסיפס אחת מלוח המוזאיקה המושלם. עובדה זו מפחיתה עד למינימום כל אפשרות של ריב אחים ומחלוקת על רקע של גישות חיים שונות, הרי לא הוא העניק לעצמו את ההכשר להשקפת עולמו. לא הוא קבע שהיא האמת עבורו – כי אם התורה! וזו, הלא העניקה את אותו הכשר גם לקבוצות האחרות בעם. כך, הוא חש היטב בחוסר זכותו לכפות את דעתו ודעותיו על בני השבטים והעדות האחרות.
החינוך לשבטיות הוא החינוך ל"מציאת עצמו" בתוך הכלל הלאומי. היא היא השיטה החינוכית היחידה המסוגלת לחנך לאחדות אמת של העם"
המסר החד והברור העולה מן הדברים מלמד אותנו כיצד לנהוג גם בחיים הציבוריים בתקופתנו, שנים רבות שהמשפט "יחד שבטי ישראל" הוא נר לרגלי – ואני משתדל בענווה לעשות הכל על מנת למצוא את המאחד והמלכד בעם ישראל – אבל באותו משפט ובאותה נשימה אנחנו לומדים שיש שבטים בישראל – זה הוא הדבר האמיתי וגם הנכון ביותר, לדעת לתת לכל אחד ואחד את מקומו הייחודי המתאים לו, למרות המחיר שהכלל כולו משלם על כך.
אני רוצה לנצל את הבמה ולברך את חברי ההמשלה החדשה, שלרובם כבר הספקתי כבר לאחל את איחולי לאחר השבעתם, ולציין במיוחד את ידידי יואב גלנט, שקיבל לידיו את תיק החינוך, יש בידיו כוחות וכישורים למכביר, ואני מצטרף בתקוה ובברכה שהקב"ה יצליח בידו ויזכה אותו לכלכל את מעשיו בתבונה, למען עתיד החינוך של ישראל.
שבת שלום וחודש טוב מבורך