אאא

דעמירן בעלמא - פרשת בהעלותך

1: 

״דבר אל אהרון ואמרת אליו בהעלותך את הנרות, אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות״.
פרשת השבוע ״בהעלותך״ פותחת בדבר ה׳ אל משה שיגיד לאהרון, שבבואו להדליק את האש בנרות המנורה, צריך הוא לסדר את פתילותיה שיפנו ויאירו את הצד שנקרא ״פני המנורה״, ככתוב גם בפרשת שמות (כה, לז) ״והעלה את נרותיה והאיר אל עבר פניה״.
ומהו פני המנורה? לפי דברי רש״י, פני המנורה הוא הקנה האמצעי שלה, ואם כן, הפתילות שבשלושת הקנים הימניים, אמורות להשען לכיוון הדופן השמאלי שבכל נר, והפתילות שבשלושת הקנים השמאליים, ישענו בדופן הימני שבכל נר, וכך יוצא שכל הנרות מאירים לכיוון הנר האמצעי שהוא נקרא ״פני המנורה״.

ואם תשאלו, אם כך מדוע כתוב ״יאירו שבעת הנרות״? הרי רק שישה מאירים נוטים לכיוונו של הנר האמצעי? התשובה כי הנר האמצעי שאינו פונה לאף צד, גם הוא מאיר את עצמו וגם הוא נחשב ״אל מול פני המנורה״.

אך ישנם מפרשים שגורסים ש״פני המנורה״ הוא הצד הכללי שלשם המנורה אמורה להאיר שהוא צד מערב, שהוא עיקרו של משכן שם נמצא קודש הקודשים.

ולפי פירוש זה יש להקשות מהגמרא במסכת מגילה (כ״א:) שם כתוב: ״דתניא אל מול פני המנורה יאירו, מלמד שמצדד פניהם אל נר מערבי, ונר מערבי כלפי שכינה״
וקשה שלפי הפירוש השני היו הנרות פונים למערב ממש, ולא לנר המערבי כמו שכתוב ב״מגילה״?

לפי הפירוש השני יש לתרץ שהנרות היו נוטים גם לצד מערב וגם קצת לכיוון הנר האמצעי, וכפי דעת ר׳ אלעזר בן ר׳ שמעון שסובר במסכת מנחות (דף צח:) שהמנורה היתה מונחת בין צפון לדרום, והנר האמצעי נקרא ״הנר המערבי״, שפתילתו נוטה כלפי מערב, ואם כך כל שבעת הנרות פונות לצד מערב, וכל השישה פונות במקצת גם לכיוון הנר האמצעי.
ולכן נקטה הגמרא במגילה בלשון ״מצדד״ שפירושו נוטה בקצת ולא לגמרי.

2:

לפני כמה שנים זכיתי להלחין מילים מיוחדות של הראי״ה קוק זצ״ל שכתב ״צריך שכל איש ידע ויבין שבתוך תוכו דולק נר, ואין נרו שלו כנר חברו ואין איש שאין לו נר״, שפירושו שאין אחד מישראל שאין לו ״נר״ מיוחד משלו עם להבה אישית חשובה, כל יהודי ויהודי יש לו את היחודיות שלו.

 הנר הפנימי

מאד שמחתי לקבל השבוע מחברי היקר ישראל מאיר דברים שאמר הרבי מלובביץ׳ זצ״ל, וכך הוא כותב על הפסוק: ״בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות״: כתוב במשלי ״נר ה׳ נשמת אדם״,שנשמת כל אחד מישראל מאירה באור ה׳.

אך ישנם כאלו מבני ישראל שאור נשמתם אינו גלוי לכל, אלא טמון בעומק הלב ומכוסה בכמה העלמות המסתירות על אור ה׳.

וזוהי עבודת אהרון כהן גדול, ״להעלות״ ולגלות בכל ״שבעת הנרות״ שהם שבעת הסוגים בנשמות ישראל את ״נר ה׳״ של נשמתם עד ש״תהא שלהבת עולה מאליה״ שנשמתם תתלהב ותתלהט מאליה בעבודתם לקונם.

מוסיף הרבי ומצטט את דברי הרמב״ם ״והדלקה זו כשרה בזר״, וכך מסביר אותם:

אל יאמר אדם שרק אהרון הכהן הוא המצווה בהעלאת הנרות והדלקת נשמות ישראל, אלא כל אחד ואחד וגם זר מצווה על ״הוי מתלמידיו של אהרון שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה״, שחובת כל אחד ואחד היא לקרב את אלו שאור נשמתם נעלם ומכוסה, להעלות ולהדליק את ״נר ה׳״ עד שתהא שלהבת עולה מאליה.

עד כאן לשון הרבי וכל מילה נוספת מיותרת.

3:

שתי אסכולות ידועות רווחות בציבור על נושא ארץ ישראל, האם ומתי היה ראוי ואם בכלל לגור שם.
עם ישראל גלה פעמיים מארץ ישראל והתפזר לארבע רוחות השמיים ומסביב לגלובוס.

האסכולה הראשונה הרווחת היא, שמייד לאחר השואה האיומה, כשקיבלנו את ארץ ישראל, זה היה הזמן שצריכים היו כולם לעלות מייד לארץ, הגלות שלנו נגמרה, יש לנו ארץ משלנו, אמנם היא לא מושלמת עדיין, חוקיה לא לפי חוקי התורה, רבים מיושביה הם תינוקות שנשבו, אך מצד שני חיי התורה פורחים במיוחד וכל אדם יכול בנקל לנהל חיי הלכה.

זמן זה נקרא אתחלתא דגאולה.

מתוך ציבור גדול זה רבים עלו כבר לארץ, חלקם כאן מדורי דורות, אך למרבה הצער רבים מהם עדיין נשארו לגור בחו״ל.
יהודים רבים אלו אכן יודעים שצריך לחזור לארץ, אך בכל זאת מעדיפים להשאר לגור בחו״ל, כל יהודי וסיבתו הוא.

ישנם כאלה שלא יכולים לעבור לארץ ישראל בגלל שלא רוצים להשאיר את הוריהם המבוגרים לבד בחו״ל, ישנם עוד סיבות ותירוצים שונים, וישנם גם כאלה שבגלל עניינים כספיים לא חוזרים לארץ, החיים בחו״ל יותר נוחים אז למה לעבור לארץ ולרדת ברמת החיים.

האסכולה השניה, בה אוחזים ציבור גדול וחשוב מאד היא, שאסור לעלות לארץ ישראל עדיין, כיוון שהמציאות בה אנו חיים, לדעתם, נחשבת עדיין כגלות.

מדינת ישראל קמה על יסודות שלא לפי רוח ההלכה, לא כמו שהתכוון הקב״ה שיקרה, מדינה ציונית שנוגדת את ההלכה, שהעומדים בראשה מורדים בקב״ה.

לשיטתם, רק כשיבוא המשיח ויהפוך את ארץ ישראל למדינת הלכה, רק אז יהיה מותר ואף חובה לעלות לארץ ישראל, אבל עד אז יש איסור חמור לעלות לארץ.

האסכולה השניה כוללת בעיקרה את חסידי סאטמר באמריקה ובאנגליה, חסידות זו היא חלק חשוב מאד מעם ישראל,הם ידועים כאנשי חסד גדולים מאד, וכקהילה גדולה וחזקה במיוחד.

רוצה אני לפנות לאנשי האסכולה הראשונה.

מילא לחסידי סאטמר יש תירוץ טוב, סוברים הם שהלכתית אסור להם עדיין לעלות לארץ.

אבל שאר יהודי חו״ל, כמה סימנים אתם צריכים עוד לקבל?!

הקב״ה שלח את הקורונה כסימן, הראה לנו גם, שמצב בו השמים סגורים לגמרי הוא לא רחוק מהמציאות.

לפני כמה ימים שלח הקב״ה ליהודי אמריקה עוד סימן עבה במיוחד בצורת כאוס מוחלט ונדיר, הקב״ה מראה לכם טעימה קטנה ממה שהולך לקרות ובוודאי יקרה.

כמה סימנים אתם רוצים עוד שהקב״ה ישלח?

יהודים יקרים ואהובים, הזמן הוא לרעתכם, כל יום שעובר עולה לה האנטישמיות, מה שתצליחו היום, לא בטוח שתצליחו מחר, רכוש שיש לכם היום, לא בטוח שיישאר למחר. 

בואו ועלו לארץ ישראל, כולנו נקבל אתכם בזרועות פתוחות ובאהבה.

4:

שני יהודים פתחו במקביל חנות בגדים, שניהם מאד רוצים להצליח, ונשאלת השאלה, מה הדרך הכי טובה שעליהם לבחור בה.

ישנה דרך בה יתאמץ וישתדל בעל החנות לעשות את עבודותו ברצינות, להיות יצירתי וחדשני, להקפיד על שירות טוב ועל יושרה מקצועית, וכדי שתהיה לו הצלחה מיוחדת הוא פונה לקב״ה ומבקש סייעתא דשמיא.

וישנה דרך שניה שבעל החנות לא מסתפק בהשתדלות הרגילה, אלא עסוק כל הזמן להסתכל על חנות חברו, מה הוא עושה לעומתי, מי נכנס אליו ולא אלי? ולמה? אותו אחד משקיע הרבה אנרגיות כדי לנסות להוריד את השני, סבור הוא שמפלתו של חברו היא הצלחתו.

אין צורך לומר שהדרך השניה אינה טובה ובעצם מבזבזת לבעלה את האנרגיות על הדברים הלא נכונים, אלא יתירה מזאת, רואה הקב״ה את הבוחר בדרך זאת ואומר לו, ״רואה אני שאתה מסתדר לבד ואף מנסה לשנות סדרי עולם שקבעתי על ידי זה שאתה משבש לשני את הברכה שאני עצמי נתתי לו, אם כן, תסתדר לבד, את עזרתי לא תקבל״.

נער הייתי וגם זקנתי והאמינו לי שראיתי במוחשי באין ספור פעמים שהאחד שיפרגן לשני, יעזור לו ואפילו על חשבונו עצמו, הוא האחד שתהיה לו הצלחה עם סייעתא דשמיא, הוא האחד שיבחר הקב״ה לעזור לו במיוחד.

היו חכמים, תבחרו נכון.

5:

שני סוגים בסיסיים ישנם בעשיית חסד.

כשמגיע אלינו מישהו ומבקש חסד כל שהוא, יש לנו אפשרות להרגיל עצמנו לחשוב על, מדוע הוא מבקש? האם הוא באמת צריך? מה יצא לנו מזה שניתן לו? אולי הוא סתם מנצל את טוב ליבנו, שיוכיח לנו קודם כל שהוא באמת צריך, ואז לאט לאט תוך כדי עשיית החסד נחשוב איך נוכל להרוויח גם אנחנו ממעשה חסד זה.

סוג זה של אדם אומר בעצם, אני לא אמור לתת לשני, כדי שאתן אני צריך להשתכנע לתת.

ישנו הסוג השני שגורס שתפקידנו הראשוני הוא בוודאי לתת, בלי לחשוב על סיבות והוכחות והאם יצא לנו משהו, פשוט לתת מכל הלב עם חיוך של שמחה.

רק אם תהיה סיבה מיוחדת שלא לתת, אז נחשוב פעמיים.

האמת היא, שההולך בדרך זו, מקבל שכר עצום גם בעולם הזה וגם בעולם הבא.

כתוב בגמרא בכתובות דף קי״א עמוד ב׳, אמר ר׳ יוחנן, גדול המלבין שיניו לחברו, יותר ממשקהו חלב״.

פירוש, אדם שמחייך לחברו, כשמחייך מכל הלב מעשה שגורם לשיניו הלבנות להיראות בפני חברו, מעשה זה יותר גדול מאשר משקהו חלב, מאכיל אותו או נותן לו צדקה, חיוך אחד אמיתי מהלב נותן לשני מתנה רוחנית חזקה שיותר חשובה ממתנה גשמית.

על אחת כמה וכמה אם נשתדל לעזור לשני עם חיוך אמיתי, כמה שכר מחכה לנו.

גם פה כדאי לבחור נכון.

סופ״ש מקסים לכולם
עמירן דביר (הלוי)