אאא

זה היה לפני כשני עשורים וחצי, שנת תשנ"ו [1996 למניינם] - ביבי נקרא אל המלוכה בפעם הראשונה והחל את משילותו בישראל. כבר אז גדודי עיתונאים ובעלי טורים לא מעטים פחות אהבו את הרעיון, וההתקפות נגד ראש הממשלה החדש היו על בסיס יומי.

"תגיד, איך האיש הזה כזה טפלון ששום בקורת אישית או רכילותית לא נוגעת בו? כיצד הוא מסוגל לשאת את המחיר הכבד הזה?" שאל אותי ערב אחד אבא. "זה פשוט אבא" – עניתי, "האיש בנוי לזה... לולי היה עם אישיות כזו, מזמן היה קורס, כנראה לא היה נכנס מלכתחילה לעניין"...

לפני שבוע נפרדתי מהבית הרדיופוני שלי ב-20 שנה האחרונות – רדיו "קול חי", בדרכי לאתגר החדש שלי - רדיו "קול פליי", התחנה המוזיקאלית החדשה מבית "קול ברמה". מעבר שכזה לאחר 20 שנות שידור קבועות במקום מכובד וקבוע, עורר כצפוי סערה גדולה וגרר תגובות רבות. היה מפליא ולא מפתיע לראות כמה אפשר לגלות על חברות וידידות אמת בשעה שכזו, כמו גם על תגובות אנושיות של זרים ברחוב אשר אין לך הכרות אישית מוקדמת איתם.

 ישי לפידות נפרד מרדיו 'קול חי' ומתרגש (צילום תמונה: חיים טוויטו)

החברים האמיתיים התגלו במלוא עוזם. בניהם גם כאלה שביקרו את צעדיי אך נשארו נאמנים עד כלות. את הביקורת הבונה שלהם הפנו לאוזניי בלבד. מצד שני קל היה לזהות את אלה אשר כלפיי חוץ הפגינו חיבוקים ועידוד, אך בחדרי-ווצאפים טרחו והסבירו לכל דכפין כמה אידיוטי או "בוגדני" היה המעשה שלי. כמובן שאין הם בקיאים ברזי הסיבות למעשיי, ברור שהם לא טרחו לברר את מניעיי, אבל היה דחוף להם לספר ולדווח כמה הם סולדים או "המומים" מדרכי. זה בסדר. מרובם לא ציפיתי להתנהגות אחרת, והאמת שאם היו מגיבים שונה, הייתי מופתע [וקשה להפתיע קשיש בגילי שכבר כמעט ראה הכל].

מה שכן, גיליתי חדש על עצמי. חשבתי שאני יותר קשוח. הייתי בטוח שהחלטת הראש תנצח את רגשות הבטן... התברר לי שאני פחות חזק ממה שחשבתי. דרכי ברורה לי ואני שלם לגמרי עם החלטתי. אבל הלב והרגשות המתפרצות בפרידה שלאחר עשרים שנות חברות עם קבוצת חבר'ה איכותיים [וזוג מנהלים מקצועיים] - עשו בי שמות. למזלי בביתי החדש נמצאים ידידם וחברים רבים. הם, וגם כמו מנהלי הערוץ - אריאל דרעי וצביקה כהן הקלו עלי את הנחיתה בלוקיישן החדש והאתגרי.

כמו בכל מקצוע ועסק, גם אנשי תקשורת רבים מבצעים במהלך הקריירה שלהם חילופי בתים ומעברים דרמטיים מערוץ אחד למשנהו. זה לגיטימי, אין בזה רע. נהפוך הוא, אם הדבר נעשה באופן הוגן ונכון, יש להעריך את האדם שהחליט להתקדם או לשנות את מהלך חייו - לא משנה כמה טוב או רע היה לו במקום הקודם. אבל אנחנו בדור קצת אחר, "דור אינסטנט", דור מהיר תגובה ותאב ריגוש שקשה עליו מלאכת העמקה בפרטים ודקדוק בדקויות. יש כותרת - וכל אחד מוזמן להביע דעה על הנושא בלא עיון במילים הקטנות שמתחת...  זה בסדר. אני חלק מבני הדור הזה ולבטח גם אני חטאתי בכגון אלה בעבר...

אז זהו זה. אני כאן. אוהב את אהוביי, מכיל את הקנאים והבלתי מפרגנים ומתרגל לעצמי. נחיה בע"ה כולנו ונהנה...

אחתום טור זה בתודה גדולה לבית "קול חי" ולמנהליו אשר ידעו להכיל אותי ולהגן על דעותיי כשני עשורים, ואבקש מאלוקים כי לא תבוא מכשלה תחת גרוני ולא אאכזב את אנשי ביתי החדש ברדיו "קול פליי".                 

אתם בכל מקרה מוזמנים להמשיך להאזין.