אין בלוח השנה העברי תקופה מפחידה כימים הנוראים. לא מדובר רק על ראש השנה, עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים. יש בסביבת "מרכזים" אלו מעין "פרברים", אירועים שמרחיבים את המערכת לפריפריה הגדולה כמה מונים.
מהתורה אין לנו אלא ראש השנה ויום הכיפורים. ימי תשובה המחברים בין ראש השנה ליום הכיפורים, עשרת ימי תשובה, הם גשר שנזכר רק בחז"ל. אבל המבוא הגדול, בחינת שלושים יום קודם לחג, חודש אלול, אין לו זכר אלא בראשונים.
וכאן הצטרפו מנהגים שונים ורבים שמתחו אחורה וקדימה את העניין עד שאנו, לפי כמה דעות, חווים מעין רצינות (יש שיכנו זאת דיכאון) מתמוז עד חנוכה, ולכולי עלמא מאלול עד סוף חגי תשרי.
אין זה דבר של מה בכך. הלא כל אופי החיים וההתנהלות משתנים בקיצוניות. אין ספק שזה מלמדנו על מהות מנהג בכלל ושל אלול ובני לווייתו בפרט. רבי ישראל מסלנט, מחולל תנועת המוסר, כתב: "לפנים בישראל, כל בעל נפש, לשמע המילה 'אלול' פלצות אחזתו".
מסתבר ש"לפנים" מקפל בתוכו ימי קדם. אולי מכוון אף לתקופת המקרא. המנהגים שיסודותם בהררי קודש הפציעו על קרקע פורייה שהתקיימה בה מציאות מסוימת. אלא שלא לכל מציאות כזו הייתה תגובה הלכתית מחייבת. רק בעלי נפש חשו בה.
לימים, עם ירידת הדורות, החליטו חכמים, ולפעמים אף העם עצמו, שהגיעה השעה למסגר תחושות ורעיונות היוליים, הקשורים לזמן או לגדרים אחרים בהוויה, לפעילות מעשית.
כך התפתחו הרבה מנהגים וביניהם גם מנהגי הימים הנוראים שכבשו נתח כה גדול ומשמעותי בהווי הזמן שלנו. (ש"י עגנון, בספרו "ימים נוראים", "שם לב" שאפילו הדגים בנהר הוויסלה, בפאתי בוצ'אץ' עיירתו, והמשרתת הנוכריה בביתו נתקפו רעדה לשמע תקיעת השופר).
ועדיין לא התגבשו המנהגים עד שהשולחן ערוך (תקפ"א) פסק: "נוהגים לקום באשמורת לומר סליחות ותחנונים מר"ח אלול עד יוהכ"פ." רוצה לומר, השמש דופק על התריסים בשכונת נחלאות, למשל, וכל הגברים, לרבות הזאטוטים, מתעוררים לפנות בוקר עייפים אך נרגשים ורצים לבית הכנסת "עדס" לומר סליחות במנגינות מקודשות ואהובות עד אור הבוקר. וככה זה במשך כארבעים יום. (לא אחת ייתקלו הבאים לבית הכנסת בקבוצות תיירים שהגיעו להציץ במסגרת "סיורי סליחות" מודרכים בפלא האנתרופולוגי).
הרמ"א, בהגהה לשולחן ערוך שם, מציג בלאקוניות אלול "קצת" שונה: "ומנהג בני אשכנז אינו כן, אלא מר"ח ואילך מתחילים לתקוע (בשופר) אחר התפילה". האשכנזים מתחילים לומר סליחות באשמורת הבוקר, רק סמוך לראש השנה. לא קשה להבחין בהבדל העצום בין מנהג ספרדים לזה של האשכנזים. בשעה שהראשונים מדירים שינה מעיניהם שעה ארוכה עם שחר, האחרונים יוצאים ידי חובה אחר תפילה, שעשויה להתחיל כבר כשהשמש מתקרבת לשיא זריחתה, בתקיעה שארכה שניות ספורות.
הספרדים בכלל אינם מחמירים לעומת אחיהם האשכנזים. נהפוך הוא! האשכנזים מתייחסים לאלול כמבוא לראש השנה, ליום הדין. השופר אמור להפחיד ולעורר את אימת הדין. "היתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו". ואילו הספרדים עוסקים במבוא ליום הכיפורים, יום של סליחה וכפרת עוונות - חיבוק, כביכול, עם בורא העולם. אני לדודי ודודי לי. כפשוטו.
נמצא שאמנם מבחינה פרקטית הספרדים מכבידים והאשכנזים מקילים. אך מבחינת התכנים, מתהפכות היוצרות. דין, המיוצג ע"י ראש השנה, חמור וקשה בהרבה מיום הכיפורים המסמל רחמים. (לכן לא היו ימים טובים לישראל כיום הכיפורים, שהיה עת מחיקת עוונות. תענית ל,ב). אפילו המנגינה המזרחית הידועה "חטאנו לפניך וכו'" בסליחות הספרדיות מסתלסלת בנימת שמחה מסוימת. ואילו הסליחות האשכנזיות מלוות לא אחת בזעקות שבר ובבכיות.
אמנם גם ההכבדה המעשית של מנהג המחבר, הספרדי, די בה לשבש את יומם של המוני בית ישראל המזרחיים. הן מי שלא משלים שעות שינה, מסתובב לו ארבעים יום סהרורי ועייף. פוסקי ההלכה היו מודעים לסכנת הנפשות שעייפות יתירה עלולה ליצור. פעם דאגו בעיקר למלמדים שעלולים למעול בשליחותם או לשוחטים של כפרות שחר יום הכיפורים שעלולים לנבל את העופות. אבל בזמנינו מבינים שרובינו ככולנו, הנוהגים ברכב כלשהו, עלולים לגרום לתאונות רח"ל.
לכן יצאה מבית מדרשו של הראשל"צ הגאון הרב עובדיה יוסף זצ"ל הוראה המאפשרת מנהג יותר מתון באלול. לא חייבים לומר סליחות באישון לילה אחר חצות או טרם הזריחה באשמורת הבוקר. אפשר לקיים את המנהג בלי עיניים טרוטות ואבדן פוקוס באמירת סליחות אחר חצות היום בצמוד למנחה גדולה ובא לציון גואל.
מעתה דווקא האשכנזים נמצאים בסכנה יתירה שכן תקיעת השופר המעוררת חרדה מזכירה את יום הדין והמשפט, שלב שעוד מקדים את הסליחה והכפרה. (ר' רמב"ם הל' תשובה ג,ד). אין מראה פניו של האשכנזי המודאג היוצא מבית הכנסת כסברו המאושר של הספרדי שבטוח בסליחת ה'.
בין כך ובין כך הולכים כולנו אל הלא נודע ותפילותינו עם תקיעתנו – יחד או לחוד – הם המזור והסגולה לשנה הבאה עלינו שתהיה לטובה.
ה' ישמע הן את קולות שוועתנו וכן את תקיעות שופרותינו ונזכה לכתיבה וחתימה טובה.
*הכותב הוא הרב ישעיה שטיינברגר, רב שכונות רמת שרת ורמת דניה וראש מכון "זיו התורה".