1:
פרשת ״כי תצא״ פותחת במקרה ועם ישראל יוצא להלחם מלחמת רשות בעם אחר.
שלא כבמלחמת מצווה, בה ציוה הקב״ה להרוג גם את הנשים והטף ולא להשאיר מהם זכר, כגון במלחמת שבעת העמים שנצטוו עם ישראל להשמיד את כולם, ככתוב: ״רק מערי העמים האלה.. לא תחיה כל נשמה״.
כאן במקרה זה, אין ציווי להרוג את הנשים והטף אלא רק את הזכרים כמו שנאמר ״והכית את כל זכורה לפי חרב, רק הנשים והטף.. תבוז לך״.
אם כן, פרשתנו מדברת במקרה ומישהו מעם ישראל רוצה לקחת לאשה את אחת הנוכריות שנשבו במלחמת רשות זו, התורה אכן מתירה זאת אך רק בתנאים מסוימים.
כתנאי ראשון עליה לחכות בהנהגות שונות כחודש ימים בביתו של זה שרוצה לקחתה לאשה.
התורה ציוותה על אשה זו, לגלח את שערה היפה, שבימים כתיקונם נועד כדי למשוך את העין, וכמו כן עליה לגדל את ציפורניה פרא, ולא לטפחם כדרכה בעבר.
הנהגות אלו הן כדי להקשות על רצונו של האיש לקחת את אשת ״יפת תואר״ זו, כי אכן התורה התירה זאת, אך מאד בדיעבד, ולכתחילה אין ראוי לבן ישראל לקחת אשה זו, אשר אינה באמת רוצה להתגייר אלא עושה זאת בלית ברירה, וכמו שנלמד בהמשך, מאשה זו יצאו בדרך כלל רק קלקולים דוגמת בן סורר ומורה.
לאחר שלושים ימים אלו, עליה לטבול לשם גיור, ורק אז יתאפשר לו לקחתה לאשה.
2:
גיורה של אשה זו, אינו כשאר גיורים שבהם האשה עצמה רוצה לדבוק בתורת משה, ועושה זאת בלב שלם ונפש חפצה.
אשה זו מתגיירת מלית ברירה בגלל אובדן משפחתה ומולדתה, ויודעת היא שכדי להיות נשואה ליהודי מעם ישראל, עליה לקבל את דת ישראל.
לכן עליה לבכות שלושים יום בהם היא מתנתקת לאט לאט מדתה הקודמת, וכל יום שעובר עליה לשכוח ממשפחתה הקודמת, וכך לאחר שלושים יום תהיה מוכנה לקבל את דתה החדשה, ולהתמסר לבעלה החדש.
במקרה ואשה זו רוצה מצד עצמה להתגייר ולקבל באהבת את דת משה וישראל, אין צריכים לחכות שלושים יום ויכול איש ישראל לקחת את ה״יפת תואר״ מייד לאשה.
דין זה הוא לא רק אם מלכתחילה ביקשה להתגייר, אלא אפילו אם הייתה בתוך השלושים יום, ופתאום חשקה נפשה להתגייר באמת, גם במקרה כזה יכול בעל הבית להינשא לה מייד.
חשוב לדעת שאין נישואין אלו רצויים לפני הקב״ה.
מחיבור של יהודי עם גויה שלא התגיירה באמת מרצונה החופשי, לא יכול לצאת דבר טוב, אלא רק קלקול.
3:
מיד בהמשך הפרשה לומדים אנו על בן סורר ומורה שאינו שומע בקול אביו ואמו, ובמקרים מסוימים לא תהיה ברירה אלא להרוג אותו.
תמיד כשקראתי את פרשה זו, התקשיתי מאד להבין אותה.
הרי ידוע הדבר שעונש מוות שמור למקרים חמורים מאד, ומנסה אני להבין מה כל כך חמור פה, הרי לכאורה כל מעשהו הרע מתבטא שלא הקשיב לאביו ואמו, לקח להם כסף בשביל אוכל, ובס״ה אכל ושתה הרבה, על דבר כזה גוזרים דין מוות? היתכן?
וגם לפי ההסבר שילד כזה סופו ללסטם את הבריות, עדיין קשה, מדוע צריכים להרוג אותו עכשיו? בואו נחכה ונראה, ואם אכן ככה יעשה, אז נהרוג אותו.
אפשר גם להמשיך ולהקשות מאברהם אבינו, שכאשר נולד לו יצחק, ביקשה ממנו שרה לשלח את ישמעאל ביחד עם אמו מהבית, ואחת הסיבות לגירוש הייתה העובדה שישמעאל היה נוהג ״לצחק״, שפירושו שעבר על שלושת העבירות הקשות, עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.
ואכן עזבו הגר וישמעאל את בית אברהם, ולאחר זמן כשנגמרה להם השתיה, שמה הגר את ישמעאל בשיחים רחוק ממנה וחיכתה למותו.
הקב״ה ציווה על המלאכים לזמן להם באר כדי שלא ימותו
טענו המלאכים לפני הקב״ה, מי שעתיד להמית את בניך בצמא, מגיע לו שיזמנו לו באר?
ענה להם הקב״ה ״באשר הוא שם״, כרגע הוא בסדר, ולא חוששים למה שיהיה בעתיד.
מעניין לראות שהמלאכים לא הזכירו בטענתם את זה שישמעאל עבר על עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, אלא רק על זה שבעתיד לא יתן לעם ישראל מים.
בהמשך נהיה ישמעאל ״רובה קשת״, סוג של שודד דרכים מזוין, ואם כן קשה מאד להבין את החילוק בין סורר ומורה לבין ישמעאל, מדוע אצל האחד חוששים לעתיד ואצל השני לא.
ועוד, הרי כתוב שישמעאל חזר בתשובה בהמשך ימיו, ורבים הם השודדים שחזרו בתשובה, אם כן מדוע צריך להרוג את בן סורר ומורה? למה שלא נחכה שמא יחזור בתשובה כמו שקרה לישמעאל??
4:
צריך גם להבין מה פתאום נסמכה פרשת בן סורר ומורה לפרשת אשה יפת תואר, מה הקשר ביניהם?
ישנה מחלוקת בגמרא האם דורשים סמוכין בתורה, האם צריך לחפש סיבה כדי להסביר סמיכות פרשיות, או שלא, הדברים כתובים באקראי ואין מוקדם ומאוחר בתורה.
אך גם לאלו שסוברים שלא דורשים סמוכין בתורה, מודים הם בחומש דברים שבו לכל הדיעות דורשים סמוכין.
ישנה עוד שאלה שקשורה לעניין, מדוע הפרשה מתחילה בלשון יחיד, עוברת לרבים וחוזרת ליחיד?
״כי תצא למלחמה״ הרי זה לשון יחיד, ״על אויביך״ הרי רבים, ״ונתנו ה׳ אלוקיך בידיך״, הרי שוב לשון יחיד.
הרי אם מדובר על יציאה למלחמה היה צריך להיות כתוב ״כי תצאו למלחמה על אויבכם ונתנם ה׳ בידכם״.
על שאלה זאת עונה רש״י הקדוש, שאכן מדובר פה על מלחמה פרטית של אדם, ביצר הרע שלו.
ועכשיו מובן, כי תצא - בלשון יחיד, למלחמה על אויביך - יצר הרע שלו יש שבעה שמות.
וכך הוא אומר, ש״כי תצא למלחמה״ לא דיברה התורה אלא כנגד יצר הרע, שאם היה הקב״ה אוסר את הנישואין עם אשת יפת תואר שנשבתה בידי עם ישראל, היו עם ישראל לוקחים נשים כאלו לעצמם, והיו עוברים על דברי הקב״ה, לכן התיר זאת הקב״ה.
וקצת קשה לי, הרי ישנם עוד אין ספור עניינים שעלולים אנו לא לעמוד בפיתוים, ומדוע לא התיר לנו הקב״ה עוד מקרים באמתלה של יצר הרע?
5:
כדי לענות על שאלות אלו צריכים לנסות להכיר קצת יותר את ישמעאל, וליתר דיוק, תכונה קריטית שהייתה לישמעאל.
לישמעאל הייתה מעלה מאד חזקה, מעלת השמיעה.
אומנם היה פרא אדם, אך תמיד שמע בקול אביו ואמו, בדיוק ההפך של בן סורר ומורה שעליו כתוב ״איננו שומע בקול אביו ואמו״.
ואיפה רואים אנו שאכן ישמעאל היה שומע?
כתוב שאחרי שאברהם גירש אותו ״וישב במדבר פארן ותיקח לו אמו אשה מארץ מצרים״.
ישמעאל היה באותה תקופה בן עשרים ושבע, ובכל זאת סמך על אמו שתביא לו אשה ממצרים, היא ביקשה והוא תמיד שמע לה.
כתוב בפרקי דרבי אליעזר, ששלוש שנים לאחר ששלח אברהם את ישמעאל, תקפו אותו געגועים, עלה על גמל והפליג איתו למדבר לכיוון ביתו של ישמעאל.
כשהגיע לביתו של ישמעאל הייתה שם רק אשתו, ביקש ממנה אברהם לאכול, אך היא סירבה לתת לו.
בטרם עזב אברהם את המקום ביקש ממנה להעביר מסר לישמעאל, שהגיע זקן אחד מארץ רחוקה ואותו זקן ביקש למסור שהמשקוף של הבית לא טוב.
כשחזר ישמעאל לביתו, סיפרה לו אשתו על הנעשה, וישמעאל הבין מייד שהיה זה אביו אברהם שקפץ לביקור, ובדברו על המשקוף, התכוון בעצם לרמוז שאשתו שהיא כמו המשקוף של הבית, לא אשה טובה.
לא היסס ישמעאל ומייד ציוה עליה לארוז את רכושה ולעזוב את ביתו.
לא הועילו תחנוניה, ״אבא אמר, אני חייב לקיים״.
בהמשך כתוב ששוב הלכה אמו להביא לו שידוך ממצרים, ושוב פעם מתגלת מעלתו של ישמעאל שנוהג לשמוע אל אמו.
ממילא רואים שישמעאל הוא ההפך של בן סורר ומורה.
מי שלא שומע בקול אביו ואמו, עליו למות.
אך מי שנוהג כן לשמוע, כמו ישמעאל שתמיד קיים את מה שאביו ואמו ביקשו, לאחד כזה ברור שלא מגיע גזר דין מוות.
עכשיו אולי נוכל לתרץ את כל השאלות.
הפרשה מלמדת אותנו שיעור חשוב במעלת ה״שמיעה״.
מי שמסוגל להקשיב, תמיד תהיה לו תקנה, תמיד יחכה לו הקב״ה שישוב בתשובה.
אך מי שאינו מסוגל לשמוע להוריו ולמוריו, אחד כזה אכן עתידו מוטל בספק גדול.
אחד כזה שאינו שומע בקול אביו ואמו, סופו לצאת לתרבות רעה.
אחד כזה גם ייקח בלי לחשוב פעמיים ״אשה יפת מראה״ אם יזדמן לו, ולאחד כזה שוב יצא חס ושלום בן סורר ומורה.
הורים יקרים, כולנו צריכים לזכור שאת הנשמה של ילדנו לא אנחנו בחרנו אלא הקב״ה בעצמו.
תפקידנו הוא למצוא את מיקומה של נשמה זאת מבחינה נפשית ותורנית ולגרום לילד להקשיב לנו, לשמוע בקולנו.
גם אם נראה לנו שלפעמים אנו מאבדים את הילד, לא כך הדבר אם נדאג שתהיה לו היכולת לשמוע אותנו.
לפעמים כדאי לוותר והעיקר לא לנתק את חוט השמיעה של הילד, החוט הכי חשוב בהתפתחותו כעת ובהמשך חייו.
בברכת סופ״ש מקסים לכולם
עמירן דביר הלוי