הרעש בארה"ק עושה גלים גם בחו"ל. ויהודים, וגם להבדיל, לא-יהודים, באים ושואלים רבני קהילות בחו"ל על המתרחש בארץ. ולמרות שהקהילות בחו"ל ברובן המוחלט מקפידות באופן מחמיר מאוד על ההוראות של משרדי הבריאות בארצם, ולפעמים מחמירים אף יותר מהם, עדיין מוצאים עצמם מנסים להסביר ולדברר את התנהגות הציבור החרדי בארץ.
אחד מרבני אירופה שיתף אותנו במה שכתב, אך העדיף שלא להזכיר את שמו מאחר ורשמית הוא איננו רוצה להביע עמדה בעניין מתוקף תפקידו בארצו.
תור הזהב של יהדות ספרד חלף, כאשר הופיעו רדיפות האינקוויזיציה. המקבילה הספרדית לליל הבדולח - שריפת בתי-כנסת, סגירת עסקים יהודיים, ורצח יהודים - התרחשה בספרד בשנת 1391. עד שנת 1492, שנת הגירוש, יהודי ספרד חיו תחת לחץ איום: שלילת זכויותיהם, ואיום מתמיד, עד כדי התנצרות כפויה. בשיאו של המשבר, בשנת 1432, בעיר ואיאדוליד בספרד, התכנסו יהודים לקבל שורה של החלטות ותקנות לקהילה בעת הקשה. לצד החלטות אדמיניסטרטיביות כמו מס על בשר כשר, יין, חתונות, וכד' - ההחלטה החשובה והבולטת ביותר היתה אודות חינוך: כל קהילה המונה חמש מאות בתי אב ויותר מוכרחת להחזיק ולממן מורה לגיל הרך, שילמד את הילדים קרוא וכתוב בעברית ואת כתבי-הקודש. הקהילה מחויבת לספק למורה הכנסה מספיקה למשפחתו. ההורים חייבים לשלוח את ילדיהם למורה הזה, וכל הורה ישלם כפי יכולתו. באם הכסף המגיע מההורים לא מספיק למחייתו של המורה ומשפחתו, על הקהילה להשלים את הסכום.
פרופסור סאלו בארון מציין בכרך הראשון (מתוך 18) לחיבורו המונומנטלי "ההסטוריה הדתית והחברתית של היהודים" לסיפור בספר שופטים, על נער שתפס גדעון בן יואש בחזרתו מהמלחמה במלכי מדין, והנער (היהודי) כתב לו 77 איש משרי סוכות וזקניה.
פרופ' בארון כותב על כך ששנים ארוכות היסטוריונים די לגלגו על ההיגיון בסיפור הזה: לא יתכן, הם אמרו, שנער כפרי במזרח-התיכון ידע לכתוב, ועוד שמות של 77 שרים וזקנים... הרי עד לפני 200 שנה, רוב הכפריים במזרח-אירופה וכנראה גם במערבה לא ידעו קרוא וכתוב!
רק בסוף המאה התשע-עשרה ובתחילת המאה העשרים, חפירות ארכיאולוגיות גילו את הממצא המאלף הבא: בכל החפירות באיזור ארץ-ישראל, מצאו כפרים עתיקים של עמי הסביבה. כנענים, פלשתים, פיניקים, מואבים, וכמובן כפרים של בני-ישראל. אבל לכפרים של בני-ישראל היה סימן מובהק: שם מצאו כתובות בכל הבתים, בעוד שבכפרי העמים האחרים לא מצאו כתובות כלל, ואם מצאו, היו אלה כתובות מעטות בביתו של ראש הכפר. תגליות ארכיאולוגיות אלו, כותב פרופסור בארון, מאששות את הסיפור המקראי מזמן השופטים: כבר אז, עם-ישראל היה מיוחד ביחס שלו להשכלת ילדיו.
רק בשנת 1870 בריטניה - כנראה המדינה החזקה והמתקדמת בעולם אז - הציגה מערכת חינוך חובה אוניברסלית. היהודים עשו זאת 1,800 שנה מוקדם יותר. במסכת בבא בתרא, חז"ל מציינים לשבח את יהושע בן גמלא, "אמר רב יהודה אמר רב: ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל, שבתחילה מי שיש לו אב מלמדו תורה, מי שאין לו אב לא היה למד תורה... עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר."
גם ברוסיה הקומוניסטית, יהודים רבים סיכנו את החופש שלהם ואף את חייהם, בשביל חינוך יהודי. אבא שלי, ברומניה הקומוניסטית, הלך ביום לבי"ס ממשלתי ואחה"צ למד במחתרת וקיבל חינוך יהודי תוך סיכון רב.
לא מדובר רק בהשכלה. לא מדובר רק בהקניית ידע. מדובר בהכרה פנימית בכך שגילאי הילדות והנערות זו התקופה בה הילד והנער מעצבים את אישיותם. בשנות השישים, במסגרת קמפיין שהפעיל הרבי מליובאוויטש לחיזוק החינוך היהודי והכללי בארה"ב, הוא טבע את המשפט:
Our children today - our nation tomorrow
"הילדים שלנו היום - הם האומה שלנו מחר"
כפי שצוטט לאחר-מכן ע"י נציג הדמוקרטים בקונטיקט, מר רוברט ניקולאס ג'יאמו.
האנתרופולוג פיליפ ווקסלר בספרו הייחודי social vision (חזון חברתי) אודות תפיסתו הסוציאלית של הרבי מליובאוויטש, מגדיר כי החינוך היהודי הוא בעצם השקעה ארוכת-טווח ומעוצבת ביסודה לשם עיצוב החברה באופן כללי.
הסופר מארק טוויין כתב במגזין הארפר, בשנת 1899:
"הוא ידע להילחם על נפשו, בכל הדורות, והוא עשה זאת כשידיו כפותות לאחור ... המצרים, הבבלים והפרסים קמו בזמנם, מילאו את שָׁמֵינוּ ככוכבי שביט עד שזיוום דעך ונמוג לחלוטין; בעקבותיהם באו היוונים והרומאים ברעמים כבירים עד שנשתתקו ונעלמו; עמים אחרים זינקו והחזיקו בלפיד גדול עד דעיכתו, וכיום הם יושבים בחשֵכה תחת השמש.
היהודי ראה את כולם, הביס את כולם והוא עודנו מה שהיה תמיד: איננו מראה סימני התדרדרות, גם לא תופעות זיקנה, לא תשישות ולא אובדן תנופה. ערנותו לא כהתה וחכמתו לא פגה. כל הברואים חדלים, פרט ליהודי.
כל עוצמה כורעת, רק שלו שרירה וקיימת. מהו סוד חיי הנצח שלו?".
חינוך הילדים, התפיסה הזאת, שבלעדי חינוך ילדינו חיינו אינם חיים. זה סוד חיי הנצח שלנו.
זו התפיסה החרדית לגבי מוסדות החינוך. בדיוק כפי שלכם חשובה הבריאות, הפרנסה, הדמוקרטיה, הציונות -- לנו זורם בוורידים החינוך.
רק כשמבינים את הזווית הזאת, ניתן בכלל לדבר על סגירת או פתיחת מוסדות הלימוד החרדיים. אני לא אומר שאני מסכים עם החלטתו של הרב חיים קנייבסקי. אבל בשונה מכם, אני מבין אותה.