אאא

"אבל מה ייתן לך אם תדע איך קוראים לעיר הבירה???", לא הצליחה להבין רעייתי. "אתה נוסע עם אשתך לחופשה בסודן. נקודה. מלון חמישה כוכבים + מגבות! נוף עוצר נשימה באווירה חמה לנשמה - בדיוק כמו בפרוספקט".

"את מצחיקה", אני מנסה להסביר, "אני צריך לכתוב לחברים, לספר, להתרגש... אני לא יכול להיעלם ככה כמו איזה סודני. 'חופש בסודן' נשמע לא רציני, חייב את שם עיר הבירה ואיך מאייתים את זה בדיוק!".

"האמת, אתה צודק, אולי נשאל את המדריך או את משרד הנסיעות?", חשבה הרבנית.

יש מצב שאני אומר: "טס לדאצ'ה לאדיס אבבה" וזהו. שיחפשו.

נו באמת, היא מגחכת... קצת ביוגרפיה נוו... אדיס אבבה זה באתיופיה. לא דומה לא כמעט. בלי רמה ובלי ריח.

חוצמיזה שעם האתיופים לא רבנו אף פעם ומה הרעיון לנסוע לשם. לא קול בכלל. וגם כולם שם נראים אותו הדבר, איך נבדיל בין נהג המונית לחדרן או למלצר?!

נכון, לא חשבתי על זה. ס'תומרת חשבתי על זה שגם הסודנים די דומים. אבל צודקת שכל הרעיון היה לטוס לחברים חדשים, אלו שהיו אויבים שלנו עד אתמול. איזה עד אתמול. הבוקר עוד נלחמנו להעיף אותם מדרום תל אביב. ויש עוד כמה זוגות אופניים חשמליים שמקום קבורתם לא נודע. טוב אבל לא זה העניין. מה עיר הבירה שם, זה מה שחשוב...

התיישבנו באולם טרמינל 3 על יד המסך שהבהב שחור (!) על גבי לבן, טיסה 311 sudan - יש לנו עוד חצי שעה לטיסה, שקענו בהרהורים כנראה נמנמנו כי הרעש האדיר של המטוס שנחת מולנו בחלון הגדול הרעיד את כל השדה והעיר אותנו. קפצנו בבהלה. "זה כנראה שלנו", צרחתי לאשתי בעודי סוחב את המזוודה הכבדה אחריי, מנסה לגבור על רעש המנוע ובליל הצעקות מסביב. (הם מדברים נורא בקול וכולם ביחד. לא מבינים כלום. האאא וגם בשפה שאני לא כ"כ מבין).

"נראה לי שמזמן לא עשו לו טיפול עשרת אלפים", חשבתי בקול.

"או שזה מטוס ישן מאוד", אמרה הרעיה משפט חכם להפליא ועודדה את רוחי לטפס במדרגות הרעועות.

"זה לחררלללטום"? שמעתי קול מאחורי שואל את הדיילת. כאילו מדובר באיזו טרמפיאדה.

נשמתי לרווחה. "חרטום"! אמרתי לאשתי, "זו עיר הבירה", ועשרות זוגות עיניים ננעצו בנו במבט נדהם.

חיפשנו את המקומות שלנו a42 ו-42b התקדמנו לסוף המטוס, אך לשווא. אשתי מימין ואני משמאל תרים אחרי המספר.

"זה לא לפי הסדר, המקומות", אמר לי גבר בקול עבה. "צריך לחפש". ומה אני עושה כבר רבע שעה? רציתי לענות לו. אבל פחדתי.

כבר דמיינתי איך מפנקים אותנו בביזנעס, אבל לא היה במטוס הזה, וגם בסוף מצאנו. כאילו אשתי מצאה את שלה ואני את שלי. זה היה בקצה השני. המספרים מבולבלים. קצת.

סיכמנו שניפגש עוד שעה, חילקנו את האוכל והמסטיקים ביננו והתיישבנו.

המטוס המריא. לדעתי זה לא מטוס ישן. הוא פשוט גיר רגיל. לפי הרעש של ההילוכים. מאוד הערכתי את הטייס אפילו שאני לא מכיר אותו ניכר שהוא מאוד התאמץ להעביר הילוך והמנוע ממש יילל וצעק. נזכרתי פתאום, לא יודע למה, במטוס הסודני שנפל לפי שנה וחצי ולא היו ניצולים. (נו באמת, הרבה דברים הסודנים לא יודעים לעשות. אתם יודעים איך קשה להטיס מטוס? הם מנסים).

שמתי אוזניות ואמרתי תפילת הדרך. לפי העיניים של השכן שלי כנראה צעקתי תפילת הדרך.

סימנתי לאשתי שתבוא. "תגידי, מרוב ההתרגשות של השלום עם הסודנים וההכנות והכל לא זכרנו למצוא סידור לילדים!....". חבל שעוררתי את זה. נראה לי שזה הוריד לה את כל המצב-רוח של הטיול.

"מיד כשננחת נתקשר לאמא שלך ונבקש ממנה שתשמור עליהם יומיים".

ואח"כ מה? הקשתה.

תראי, שלושה שבועות הם יכולים להסתדר לבד. ילדים גדולים. גם נביא להם מתנות משם. שמעתי שיש קניונים וחנויות יפות. זה לא כמו שזה נשמע. סודן מקום מדהים. שכנעתי.

במיוחד חרטום.

הם כנראה אנשים דרמטיים, הסודנים. כי פתאום המטוס עשה פרסה חדה וחזר דרומה, בסיבוב מפחיד. התנדנדתי מצד לצד, מעניין שכולם ישבו רגועים. אולי אני סתם פחדן. או שהם התרגלו.

ניסיתי לברר מה קרה, אבל לא הבינו אותי. סימנתי בידיים חזק תנועות מעגליות ופרסה, אבל חשבו שאני רוצה להרביץ אז הפסקתי. אשתי באה שוב "כנראה התבלבל בדרך", שוב הבריקה החכמה.

טוב, כבר נגיע ואז נתחיל ליהנות. לא שכנעתי את עצמי.

נחתנו סופסוף. כולי תקוה שזה סופי ובמקום הנכון. איזה אנשים נחמדים וואו. אנחנו יוצאים החוצה כולם מחייכים אלינו. "נראה לך שזה קשור להסכם השלום?".

"לא"! שמעתי דיילת מחוייכת. "זה בגלל שהמזוודה שלכם קרועה וכל הבגדים נושרים ממנה".

הייתי בהלם, "לא שמת לב שהמזוודה נהיית קלה?" כעסתי לכיוון הבני-בית.

"לא הרגשתי, אני מרוגשת, זו פעם ראשונה שאני על אדמת סודן", ועיניה נצצו.

החזקתי אותה, עוד דקה תנשק את הקרקע. "גם אני, ונראה לי גם אחרונה". נהייתי אופטימי לפתע.

"יש כאן משרד של החברת תעופה שאני יכול להגיש תלונה על המזוודה?", תהיתי. זה קרה במטוס בטוח. הדיילת התגלגלה מצחוק (היא פשוט עוקבת אחרינו!...) החברה פשטה ת'רגל לפני שבוע. זו הטיסה האחרונה זו שטסתם עכשיו. אין יותר "סודן אקספרס" אמרה. ולי התחדש שזו היתה חברה מסודרת, ולא נסענו בשחור. (אוי שוב אני נופל עם הצבע..).

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

אני אקצר קצת. גם כי אני לא אוהב לצער את הקוראים והחברים שלי. וגם כי זה אישי החופש שלנו. סליחה הסבל שלנו. ובעיקר משום שקשה לי אחרי שלושה שבועות עם העברית. נהיה לי מבטא סודני כבד, וקשה להשתחרר ממנו.

הכי מוזר היה שפגשנו כאן את כל דרום תל אביב ופרדס כץ. (בצפת תמיד נפגשנו עם כל בני ברק, כיף לגוון). לא ברור לי למה טראמפ כ"כ דחף אותנו לעשות איתם שלום, ממה נפשך כמו שאומרים, אם היה טוב עד עכשיו למה לגעת, ואם היה רע, אז עכשיו מה קרההה?? לא ברור כל העסק. גם בנינו גדר ועכשיו לפרק הכל, עד שהם התרגלו לקפוץ מלמעלה, ומה נעשה עם כל מתקני הכליאה?? מה, נכלא שם גרוזינים?

יצאנו מהמלון עייפים אך מותשים. (נראה לי המלון היחיד בעולם שלוקח מגבות ושמפואים מהאורחים ולא להיפך). היה חופש מעניין ומגוון, אני אוהב מקומות חדשים הכרנו את החברים מקרוב, ולמדנו שיש מקומות גרועים יותר מירוחם ובית שאן.

בחזור, במונית, הנהג הדליק את הרדיו ואני שומע "קול סודן מחרטום השעה 2 והנה החדשות מפי טלימנהברלקרחמנה בלטאעניבנהם, נשיא ארה"ב דונלד טראמפ הודיע על הפשרת היחסים בין ישראל לאוגנדה, ממחר יחלו טיסות ישירות לאנטבה....".

דקה אני חוזר אליכם, אשתי לא מרגישה טוב...