אם היינו בדור החשמונאים:
האם היינו חושבים שניתן לנצח במלחמה אבודה מראש?
מאין החשמונאים שאבו את הכח להילחם?
הפיכת מידת יון – לשימוש בקדושה
ה'שם משמואל' אומר, מידת מלכות יון היתה 'עזות מצח', ובדיוק במידה זו השתמשו החשמונאים כדי לנצח את היוונים, אבל:
החשמונאים השתמשו במידת 'עזות מצח' – מצד הקדושה!
"להיות עז כנמר בעבודת השי"ת, ולא יתבייש מפני המלעיגים עליו, ויבטלם בליבו, ויהיו בעיניו - כ'אפס' ו'אין'".
החשמונאים - בכח מסירות נפשם ובעוצם קדושתם,
המשיכו הארה וקדושה עד שהצליחו לבטל את הכח של היוונים.
אבל, לא פשוט להשתמש במידת 'עזות פנים', ואפילו לא - לדבר שבקדושה!
כי יש להיזהר: "שלא יסתעפו ממנה גסות רוח ועזות פנים".
ה'שם משמואל' מוסיף, שזו הסיבה שחז"ל תיקנו הדלקת נרות חנוכה בפתח הבית מבחוץ: " שמדחה כח החיצונים" כמו שאמרו חז"ל:
"מעט אור ידחה רב חושך" (שם משמואל, פר' מקץ - תרע"ז).
מהיכן החשמונאים שאבו את הכח?
ה'עַזִּים' שבאומות – צריכים תורה!
הגמרא אומרת: "שלושה עזים הן... ישראל עזים שבאומות" (ביצה כ"ה ע"ב).
על התורה נאמר: "ה' עז לעמו יתן" ואין עוז – אלא תורה.
ישראל – עזים שבאומות, קיבלו את התורה שנקראת – 'עוז'.
התורה ניתנה לישראל: "כדי שיעסקו בה, והיא מתשת כחם - ומכנעת לבם".
"מימינו אש דת למו" (דברים ל' ג') "דנא דבי רבי ישמעאל אמר הקדוש ברוך הוא, הללו ראוי שתינתן להם דת אש, איכא דאמרי (יש מי שאומר) מנהגם של אלו אש, והם עזים כמו אש, שאלמלא ניתנה תורה לעם ישראל - אין כל אומה ולשון יכולים לעמוד בפניהם".
אך, לעומת זאת כתוב: "שלושה סימנים באומה זו, רחמנים, ביישנים, גומלי חסדים", איך הדברים מסתדרים?
ישראל – העזים שבאומות
הגמרא מתרצת: שבאמת - עם ישראל מאוד עזים, ואין קשים מהם!
ראיה לדבר – כל מה שעבר על משה רבנו עם ישראל, אבל:
התורה ניתנה לישראל – כדי לשבר - את עזותם!
התורה יכולה להפוך את ישראל - ה"עזים שבאומות",
ל-"ביישנים, רחמנים, גומלי חסדים".
אני 'חלק אלוק ממעל' – אסור לפגוע בי!
האדם הוא 'חלק אלוק ממעל' ובעל התניא מוסיף את המילה 'ממש'!
אם האדם מכיר ומחשיב את עצמו שהוא - רק לאלוקי, הוא חושב:
כולם צריכים לעשות את רצוני, ואסור לאף אחד לפגוע בי.
נכון, האדם הוא 'חלק אלוק ממעל', אבל, יש בו - עוד חלק!
הרב דסלר אומר על הפסוק: "האדם עיר פרא אדם יולד" ותפקידו:
להפוך 'פרא' ל'פאר' – ל'בן אדם', שהוא – 'נזר הבריאה'.
האדם כולל – שני נפשות
המהרח"ו אומר, שבכל נפש מישראל יש שתי נפשות, נפש אלוקית ונפש בהמית.
שכתוב: "נשמות אני עשיתי" - שהן שתי נפשות" - "דלכל איש ישראל – אחד צדיק ואחד רשע.
נפש אחת מצד הקליפה והסטרא אחרא וכו'.
והנפש השניה היא 'חלק אלוק ממעל' - שנאמר: "ויפח באפיו נשמת חיים", מאן דנפח – מדיליה נפח, מי שנופח – ממנו נפח" (עץ חיים בשער הקדושה, נ' פ"ב).
ובעל התניא הוסיף את המילה "ממש" - "חלק אלוק ממעל – ממש", כלומר:
היהודי הוא בדיוק כמו הקדוש ברוך הוא, ולכן:
הוא צריך להרגיש את הממשות של החלק האלוקי שבו.
וזאת הסיבה שתמנע ממנו לעשות - מה שלא ראוי לו.
מודעות למאבק - היום יומי
רק כשהאדם לומד תורה, ואת 'אור' החסידות, הוא מבין שתפקידו במהלך חייו להשליט את הנפש האלוקית על הנפש הבהמית.
הוא מודע, שבכל רגע נתון מתחולל בקרבו 'מלחמה' בין שני הכוחות שפועלים בו.
בעל התניא מלמד את האדם, לזהות איזה נפש מפעילה אותו בכל רגע נתון.
אדם לא מכיר את המושג 'נפש בהמית' - יפגע, אם משהו יאמר לו שיש בו חלק בהמי.
עם ישראל משול - לעפר ולכוכבים
הגמרא אומרת: "אומה זו משולה לעפר ומשולה לכוכבים, וכשהם יורדים – יורדים עד עפר, וכשהם עולים – עולים לכוכבים".
מה גורם לאדם לרדת עד עפר או לעלות כמלאך – עד הכוכבים?
ה"בן איש חי" אומר, שנאמר לשון עפר כנגד כוכבים, כי - יש כוכבים בשמים, יותר עפר הארץב - שח (308), ז"א - ההפרש ביניהם שלוש מאות ושמונה ('בניהו בן יהוידע').
ה'בן איש חי' מסביר שההפרש - שׂח (שי"ן שמאלית), הוא לשון שיחה:
"אין שיחה אלא תפילה", כמו שנאמר: "ויצא יצחק לשוח בשדה", ומכאן:
בכח התפילה, להעלות את האדם - מהעפר עד הכוכבים.
מדוע כפה עליהם הר כגיגית?
במעמד הר סיני, הקב"ה עקר את הר סיני ממקומו, והעמיד אותו מעל ראשי בני ישראל, ואמר להם: "אם מקבלים אתם את התורה – אני מחזיר את ההר למקומו, ואם לאו – שם תהא קבורתכם" ובני ישראל - קיבלו את התורה (שבת פ"ח).
ה'תוספות' מקשים, שהרי כבר בה' בסיון יום קודם – עם ישראל אמרו:
"כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע", ואם כן:
מדוע היה צריך לכפות עליהם הר כגיגית?
ומתרצים: הקב"ה חשש שעם ישראל יראו:
את האש הגדולה שתבער במעמד הר סיני, יתחרטו - ולא ירצו לקבל את התורה!
ולכן, הקב"ה הוצרך לכפות עליהם הר כגיגית.
'אש התורה' - מבעירה את הטוב שטמון באדם
הרב בירנבוים זצ"ל מקשה, האם הקב"ה לא יכל לתת את התורה בלי 'אש גדולה'?
ואז, גם לא היה צריך לכפות עליהם 'הר כגיגית'? ומתרץ:
תורה בלי 'אש' - אינה תורה!
האש התורה בוערת ומחממת את האדם, לעשות את רצון ה' יתברך, בבחינת:
"רשפיה רשפי אש שלהבתי־ה" (כתרה של תורה דף כ"ג).
וזאת ה'אש' שעוזרת לאדם, לגבור על היצר הרע – ה'נפש הבהמית':
"בראתי יצר הרע, ובראתי לו תורה - תבלין".
עץ חיים היא למחזיקים בה – ושומחיה מאושר...
בשמחת תורה שנת תר"ז, ה'צמח צדק' שמע תורה מרבי פנחס רייזעס, ששמע מהאדמו"ר הזקן בשם הבעש"ט הקדוש: "עץ חיים היא למחזיקים בה – ותומכיה מאושר" (משלי ג,יח).
הבעש"ט הקדוש אמר:
שאפשר לקרוא את המילה 'תומכיה' כ'ושומחיה' (בשי"ן שמאלית) ומדוע?
מי ששומח עצמו עם התורה - ומשמח את התורה:
הוא 'מאושר' – בבנים ובני בנים – עוסקים בתורה.
הוסיף על כך ה'צמח צדק': "זה מאה שנה שהבעש"ט אמר תורה זו, וגם עתה הוא אומר תורה זו בגן עדן" (ספר השיחות תרצ"ט).
תורה ותפילה – האור שמנצח את ה'חושך'
בנפש האלוקית יש כ'גחלת אש' שבוערת, ועוזרת לאדם לגבור על הנפש הבהמית, וכשהאדם לומד תורה, בוערת בו: "ריתחא דאורייתא" – אש קודש!
שמרוממת אותו, ומעלה אותו - לדרגות רוחניות, שיעזרו לו לגבור על הנפש הבהמית.
אבל, כשהנפש הבהמית גוברת ח"ו, מתעורר 'ריתחא' לא טהורה, שיכולה לגבור על האדם, ואף ל'הפסיד' את מה שהשיגה הנפש האלוקית.
החשמונאים ידעו לקחת את ה'עזות' – לקדושה.
וכך, לנצח את היוונים - ולטהר את השמנים.
בימים ההם בזמן הזה, כוחם הסגולי של הימים ההם, נמצא בזמן הזה.
גם בימינו, ניתן לקבל כח כדי:
להתגבר על כל מכשול וחושך - שנאבק בנו!
אורו של נר החנוכה, יאיר בשלהבת 'אש' את ה'נפש האלוקית', עד:
ששלהבת ליבנו תעלה ותאיר מאליה, ולא תכבה לעולם, אמן!