אאא

לפני 40 שנה בערך, בחג הפסח, באחד מבתי הכלא בישראל התנהלה השיחה הבאה שממנה יתחיל שלב חדש במאבק עם ישראל. מאחורי הסורגים, מנהיג החמאס הנכה אחמד יאסין ובידו מצה. (בית הכלא הוא מוסד רשמי של המדינה וכך גם האוכל בפסח לאסירים). ממולו, הסוהר, יהודי, מחזיק פיתה ביד.

המחבל החמאסניק, שואל את היהודי: "למה אתה אוכל לחם ואני אוכל מצה? הרי זה אסור אצלכם". עונה לו הסוהר בביטול... "אההה, אני לא מהדתיים, אני לא מחוייב לכלום".

השיחה הסתיימה. לימים, כתב יאסין ביומנו, זה הרגע שהבנתי שאפשר לנצח את היהודים. סדק באמונה יכול להביא את החמאס להילחם ביהודים בעזרת היהודים.

צבי יחזקאלי עם יאסר ערפאת (מתוך האוסף האישי)
צבי יחזקאלי עם יאסר ערפאת (מתוך האוסף האישי)

באותה שנה בדיוק, בביירות הנצורה, מפגש נוסף שישלים את התמונה. ערפאת, מנהיג אשף והמחבלים שהרסו את לבנון, נפגש בפעם הראשונה בחייו עם קבוצת עיתונאים ישראלים. האיש שהורה להרוג כל כך הרבה ישראלים, חייך לעיתונאים, ובסגנון של סחבאק הסביר להם שחטא הכיבוש הוא כל הבעיה בינינו.

אותה שיטה החלה לעבוד על ידי הפלסטינים דאז. הסדק נפער, בין המאמינים ל"לא מאמינים", בין כביכול שוחרי שלום ל"מתנגדיו". המלחמה הזו תעשה בעזרת הפיצול שקיים בתוך היהודים.

אמרו ועשו... הפלסטינים, במשך כמה עשורים, שכנעו את העולם שזו כל הבעיה והיהודים רק צריכים להסכים לתנאיהם. גם אני חשבתי כך כשנפגשתי בעצמי עם ערפאת כמה פעמים בתור עיתונאי. הבעיה היא אצלנו, אנחנו אשמים.

צבי יחזקאלי עם אבו מאזן (מתוך האוסף האישי)
צבי יחזקאלי עם אבו מאזן (מתוך האוסף האישי)

בזמן שישבתי איתו ברמאללה, חסר זהות דתית או לאומית אלא רק כ"עיתונאי", נשמעו הדי פיצוצים של פיגועים מירושלים. זה לא הפריע לשנינו. "אתה רואה", הוא אמר לי, "זה הכל באשמתכם, אתם הבאתם אותנו למצב הזה".

לימים, אני התעוררתי וקלטתי מה הלך כאן, אבל דעת הקהל הלכה שבי אחרי התפישה שהיהודים אשמים, הכל בגלל "הכיבוש" וערפאת וחבריו הם שוחרי שלום. לצערי, השקר ניצח את האמת לזמן מה.

רובנו התפכחנו מחלום השלום עם חבורת הרוצחים של ערפאת אבל לא השיטה, לא הצבא ולא המדינה. חלק אחר עדיין חולם ומסביר לנו שכל פיגוע הוא בגלל ההתנחלויות ובכלל לא בגלל תאוות הדם של הפלסטינים.

כמי שמסקר את הפלסטינים כבר 25 שנים, חלקם מחופש לפלסטיני, אני יכול לומר בכאב עצום: הם הצליחו להפריד בינינו ולגרום ליהודי להצדיק רצח של יהודי אחר על ידי ערבים. אמא ל-6 ילדים יוצאת לריצה בבוקר, היא נרצחת באכזריות. בכל מקום בעולם זה היה מקפיץ את כל המערכות, רק אצלנו, בגלל שזה מעבר לקו הירוק אז ישנו סיקור רגשי עם הרמת גבה קטנה. הלכת לגור בשטחים? אל תתפלאי יבוא מישהו וירצח אותך, זה לגיטימי. זה מותר לפי כללי הכיבוש. (היו זמנים שאף היו קריאות בישראל למחבלים להרוג מתנחלים ולא אנשים בקניון בתל אביב).

צבי יחזקאלי עם הפלסטינים (מתוך האוסף האישי)
צבי יחזקאלי עם הפלסטינים (מתוך האוסף האישי)
הגדלה

כמו בנפש כך בסכסוך הישראלי פלסטיני, יש את הפסולת שאינה מתכלה, רגשות האשמה. ובטח אלו של היהודים. במהלך מתוחכם על פי כל עקרונות הג'יהאד השקט, הצליחו יאסין וערפאת לשבש תמונה בת אלפי שנים, להפוך את היוצרות ולהאשים את הקורבן בטרור שהופעל ללא הפסק, ולבקש עזרה בתור קורבנות.

בסוף זה קרה, היהודים החלו להפעיל את עצמם נגד עצמם. בתי כלא חמישה כוכבים, הגנה משפטית מפני הריסות בתים ועוד מאות דוגמאות מעצבנות. מנהיגי הטרור הודו לא פעם באוזניי שהקרב התודעתי על היהודים הוא יעיל לאין ערוך מעוד טיל או מחבל עם סכין. הפלסטינים והעולם הצליחו לבלבל לעם הנצח את השורשים, את הזהות, את הקשר, ומעל לכל את תחושת הצדק. בקרב על הצדק, החמאס הפעיל את היהודים על עצמם. כאילו לא היתה גלות של 2000 שנה.

באותו יום שנטמנה האמא הגיבורה מטל מנשה, היתה הלוויה של עוד יהודי קדוש. אהוביה סנדק. הוא לא זכה לכותרות בעיתונים כי זה תואר כספק תאונת דרכים בין נערי גבעות לשוטרים. אבל דקות לפני שהוא נהרג, בזמן שהשוטרים רודפים אחרי הרכב ובו נערי הגבעות, אפשר היה לומר שתוכנית יאסין וערפאת פעלה במלואה. השוטר סימן את האוייב וחתר למגע כמו שהצבא מחנך. רק הפוך.

בעולם מבולבל, מעורפל שאינו מבחין בין קורבן לטרור, בין יהודי בארץ ישראל למחבל מארגון שרוצה למחוק את קיומנו כאן, הבלבול הזה קיבל מונחים מפחידים השבוע. השוטרים כמו העיתונאים (כולל אותי באותה תקופה) שכחו שהם צד בסיפור, הם חשבו שהם מהאו"ם. הם חשבו שהם מהצד "האובייקטיבי", שלא שייך לסכסוך. כשאתה מהאו"ם אז יותר קל לך לנגח את הרכב של הנערים כי הרי זו פשיעה לאומנים וזו פשיעה לאומנית ואתה פה כדי לאזן. אוי כמה כואב.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'חדשות' ותישארו מעודכנים

אם השוטרים היו יודעים כמה פרטים על אהוביה סנדק אני מאמין שהם היו מרגישים את מה שאני הרגשתי בביתו במהלך השבעה, כששמעתי את הסיפורים על הנער בן ה-16 וחצי. ילד קדוש, טהור, עובד השם, משורר של ארץ ישראל, מלא באהבה לשמיים ולארץ היפה. ילד של עתיד, של גאולה, של שורשים. איפה אני הייתי בגיל 16, ואיפה נמצא הילד החלוץ הזה שעלה על גבעה ובידיו יישב את ארץ ישראל . תורה, רעיית צאן וקשר ישיר עם השם והארץ.

בושה. זה מה שהרגשתי. מי אני, בעל תשובה. שנזכר ממרום חייו שיש השם בעולם והחל לעבוד אותו לאור הזרקורים. מי אני, לעומת נער שנולד בגוש קטיף, שלא רצה לצאת מהארץ, והקדיש את כל חייו לארץ שאותה אהב. ערכים של תחילת המאה הקודמת אל מול עינינו בהווה.

אם היה יודע השוטר את כל זה הוא היה מבין שהוא גודע כעת את השורש שעליו הוא וילדיו יושבים. גודע אותו כחלק מתהליך של חינוך מחדש שהשוטר חבר במשך שנים בעזרת התקשורת ומשרד הפרסום יאסין את ערפאת. אוי כמה כואב, כמה זועק, איזה חילול השם.

מה היו אומרים אבות המדינה לו היו רואים כזו סיטואציה, טוב ורע התחלפו. זה קורה מולנו כל הזמן, רק שהפעם המדמה קורא לנו לעשות שתשובה ולעצור. וגם לבקש סליחה מאהוביה. סליחה שלא שמרנו עליך ונתנו לרוחות הבלבול לגעת גם בשורשים. סליחה אהוביה, סליחה מכל חברי שנפגעו בפיגועים ואני עמדתי שם עם המיקרופון וחשבתי שזה לא שייך לי. תודה להשם שפקח את עיני לראות את הזהות שלי והשורש שלי. אולי אהוביה הקדוש יגרום לנו במותו לראות את העולם אחרת. דרך עיניו של יהודי, פשוט, עם עזות דקדושה שלא מפחד מרוחות התקופה. אמן.