התמונות המגיעות מהצמתים בתקופה האחרונה, כמעט כל ערב, מציפות שוב את המציאות המרה ממנה בחרנו להתעלם פעם אחר פעם. בכל ההפגנות המתרחשות בקרבת ריכוזים חרדיים, בין אם זה צדק לאהוביה סנדק, נגד הרכבת או בעד פוליטיקאי זה או אחר, יש ייצוג משמעותי לצעירים שמקומם לא שם. כאלו שחבשו את ספסלי הישיבות עד לא מזמן ואולי עדיין נמצאים בהן כשאין הפגנות. לפעמים הם רק צופים מהצד ולומדים את מלאכת ההפגנה, חלקם כבר מעזים יותר ומשתתפים באופן פעיל. הוריהם ככל הנראה לא יודעים היכן הם נמצאים, או יודעים ואין לאל ידם למנוע זאת. ייתכן שבאותה שעה בה המוחים הצעירים והנחושים מגלגלים את פחי האשפה הבוערים אל הכביש, יושבים האבות והאימהות עם ספרי תהילים ומתפללים על ילדיהם.
היכלי התורה גדושים, ברוך השם, אפילו עולים על גדותיהם. "אין מקום" היא התשובה השגורה בפיהם של העוסקים במלאכה. מיטב בנינו בוחרים בדרך המאתגרת, שוקדים על תלמודם ומתפללים בכל עת שלא לבוא לידי ניסיון. אלא שהמיעוט שהיה פעם זניח, הולך וגדל, הולך ומתעצם. לא ניתן עוד להתעלם מקיומו, אי אפשר עוד להפטיר כאשתקד.
הגמרא במסכת ברכות מספרת לנו על אותו הבן, שאביו הרחיצו וסכו, האכילו והשקהו, תלה לו כיס על צווארו והושיבו במקום שהניסיונות רבים עד מאוד. מסיימת הגמרא בשאלה רטורית, "מה יעשה אותו הבן שלא יחטא?". הגמרא הזו מצוטטת פעמים רבות כדי להוכיח את חשיבות ההתרחקות ממקומות מסוכנים לנפש, אך המעיין בה יראה עד מהרה שהדגש המרכזי הוא על המצב הנפשי של הבן, על השיעמום וחוסר התעסוקה שלו, ועל מצב השפע בו הוא נתון, שמביא אותו כמעט בוודאות לידי החטא. שיעמום מביא לידי חטא, שיעמום כחוסר תעסוקה ושיעמום כמצב נפשי של בלבול הדעת, כתוצאה ממחסור באתגרים ומטרות.
שאלת "מה יעשה הבן" צריכה להדהד גם באזנינו. אנרגיית הנעורים הרבה המושקעת בכל הפגנה או מחאה, צריכה להיות מתועלת לאפיקים חיוביים, היא לא הבעיה אלא הפיתרון.
המרץ הרב בגילאים האלו הוא טבעי ונורמלי. תלמידי הישיבות אינם יוצאים להפגין משום שהם מזדהים עם הערכים או האידיאולוגיה של מארגני ההפגנה, הם עושים זאת משום שאין להם משהו טוב אחר לעשות, והגמרא כבר נסגרה מאליה. ההפגנה לא מושכת במיוחד ואפילו לא מאוד מעניינת, אבל היא ההצגה היחידה בסביבה אז הם הולכים אליה, ובכך הם מגלים לנו שלא היה להם משהו טוב אחר לעשות.
כל עוד היו אלו מעטים, בחרה מערכת החינוך להתעלם מקיומם. כשעוסקים במציאת דרך לרבים, אין יכולת להתפנות לפתרונות מותאמים למיעוט שאינו מוצא את עצמו. זו הייתה בחירה מובנת, גם אם כואבת, שהעדיפה את טובת הרבים על צורכם של היחידים. אלא שהיחידים הללו הולכים ונעשים רבים ואנו עומדים בפני אתגרים חדשים.
שורש הבעיה איננו ההפגנות - אליהם התנגד כל כך אבי הישיבות בדורנו, ראש הישיבה הגראמ"מ שך זצ"ל - או פגעי הטכנולוגיה, אלא שאלתה המהדהדת של הגמרא "מה יעשה הבן". הצעירים הללו מחפשים תעסוקה ואתגר, משמעות וחוויות הצלחה, בישיבות ניתן למצוא את כל אלו, במילים אחרות ובמסגרת מדודה ומדויקת. אלו שלא מצאו זאת שם, מצאו את עצמם משוטטים בחוצות ומחפשים תעסוקה חלופית. עלינו לשאול את עצמנו מהי המסה הקריטית ממנה לא נוכל עוד להתעלם, היחידים נעשו רבים. כששוטטו בחוץ עשרות נערים שלא מצאו את עצמם, היה אפשר להשיב שהמערכת עובדת באופן די מושלם. בשנים האחרונות ובפרט מאז פרוץ הקורונה, המספרים גדלים באופן מבהיל. אין צורך לדבר עם אנשי חינוך כדי להיווכח בכך, די להתבונן בתמונות המגיעות מכל אטרקציה מזדמנת.
האם נוכל להתגונן ולטעון שידינו לא שפכו את הדם הזה? האם לא נדרשת מאיתנו פעולה כלשהי למען אותם תלמידי ישיבה שעדיין לא יודעים באיזו דרך הם פוסעים, אבל אפשר לנחש לאן היא תוביל? אין טעם בטמינת הראש בחול, הם לא חוזרים לישיבה כפי שיצאו ממנה. חלקם לא חוזרים, אחרים חוזרים אבל יוצאים שוב על מנת שלא לחזור.
גם אם לא נוכל להציע פתרון מותאם לכל אותם חסרי בית ומנוח, נוכל לחתור אליו. בהכוונתם של גדולי ישראל, לבטח יהיה ניתן למצוא להם פתרונות, כדי שלא יימשכו לתעסוקה הבעייתית הזו. מרץ הנעורים העצום הזה מחפש אפיק להתגדר בו, וכשאינו מוצא, הוא מופנה לשוטטות לילית בהפגנות. הבו לנו אנשי תבונה ומעש שיפנו, לאורם של גדולי ישראל, את האנרגיות האלו, למקומות חיוביים.
0 תגובות