אאא

בין שלל טורי הדעה ומאמרי המערכת בעיתון האמריקני המפורסם 'ניו יורק טיימס', ניתן למצוא אחד מרגש במיוחד.

טובי לוי היא ניצולת שואה בת 87, תושבת ניו יורק, דתייה. היא נולדה וגדלה בעיר חודורוב, אז בפולין והיום באוקראינה. את שנותיה האחרונות היא מנצלת להדרכה במוזיאון המורשת היהודית הממוקם במנהטן, ולהעלאת המודעות לשואה ולניצוליה.

בהיותה בת פחות מ-10 כבשו הנאצים את חודורוב. "יום אחד בתחילת 1942, בא אל אבי אחד החבר'ה ואמר, 'משה, הולך להיות הרג גדול. כדאי למצוא מקום מסתור", משחזרת לוי. "אבי בנה מסתור במרתף. סבי לא רצה ללכת להסתתר. הוא נורה במטבח; שמענו את זה". מאוחר יותר הצטופפה עם משפחתה בתוך לול למשך שנתיים.

בטורה ב'ניו יורק טיימס', משווה לוי בין תקופת השואה, לתקופתנו - תקופת הקורונה: "במהלך המלחמה, לא ידענו אם נשרוד את היום. לא היה לי שום חופש. לא יכולתי לדבר בקול רם, לא יכולתי לצחוק, לא יכולתי לבכות".

"אבל עכשיו, אני יכולה לחוש חופש. אני נשארת ליד החלון ומביטה החוצה. הדבר הראשון שאני עושה בבוקר הוא להסתכל החוצה ולראות את העולם. אני חיה. יש לי אוכל, אני יוצאת, אני מטיילת, אני עושה קניות. ואני זוכרת: אף אחד לא רוצה להרוג אותי. אז עדיין, אני קוראת. אני מבשלת קצת. אני קונה קצת. למדתי איך להשתמש במחשב. אני עושה חידות".

מצד שני, "אני עדיין מרגישה לפעמים שאני מפסידה. שנה שלמה חלפה", משתפת לוי. לדבריה, "איבדתי את ילדותי, מעולם לא היו לי שנות הנערות שלי. ועכשיו, בזקנותי, הקורונה קיצרה את חיי בשנה. לא נשארו לי כל כך הרבה שנים.

"הדרך בה חיינו השנה גרמה לכך שאיבדתי הזדמנויות רבות להרצות, לספר לאנשים נוספים את הסיפור שלי, לתת להם לראות אותי - ולדעת שהשואה קרתה לאדם אמיתי, שעומד מולם היום. זה חשוב".

לוי מדגישה שוב ושוב כי אין שום השוואה בין תקופת הקורונה לשואה, אבל היא "מפחדת שלא אהיה בכושר כפי שהייתי לפני שנה. כשהעניין הזה התחיל בחודש מרץ, אחד מנכדיי, המתגורר בניו ג'רזי, נסע למיין (מדינה בארה"ב, י"נ) עם אשתו; הם מעולם לא חזרו. יש להם תינוק עכשיו, וראיתי אותו רק בזום. הילד הזה לעולם לא יכיר אותי. זה הפסד".

טורה של לוי ב'ניו יורק טיימס' (צילום מסך)
טורה של לוי ב'ניו יורק טיימס' (צילום מסך)