הספר "לקדש שם שמיים" המתאר את מסכת חייו של חבר הכנסת לשעבר הרב אברהם רביץ ז"ל, שכב אצלי כבר הרבה זמן. זה מסוג הספרים שאתה משאיר קרוב אליך כי ברור שברגע שיהיה זמן, אתה צריך להתפנות לזה. אבל אין זמן.
בשבועיים האחרונים אני בבידוד מוחלט. לשמחתי, מרגיש נהדר ומצליח לעבוד ברוך ה'. אבל בסדר יום שונה לגמרי. החלטתי שהנה, יש לי הזדמנות לצלול לקריאה בספר. גם כלימוד וגם כהשראה.
שום היכרות אישית לא הייתה לי עם הרב אברהם רביץ ז"ל.
כשהוא נפטר אחרי עשרות שנות תורה ועשייה, אני הייתי בצעדיי הראשונים כחבר מועצה בעיריית פתח תקווה.
בספר "לקדש שם שמיים" הסופר קובי לוי העניק לי הזדמנות גם להכיר, דרך מילים כתובות לצערי, וגם ללמוד כיצד נראה שליח ציבור נדיר.
הנה כמה תובנות שיש לי מקריאה בספר ובסופן יש גם "מופת":
א. גם אם אתם לא ח"כ צעיר ביהדות התורה, תקראו את זה. הרב רביץ הוא דמות מעוררת השראה לא משנה באיזה תחום. קירוב רחוקים, חינוך, עשייה וכמובן, איש משפחה.
ב. פיו וליבו שווים: הרב רביץ היה נואם ענק אבל לא נאם נאום אחד (!) שהוא לא הזדהה הזדהות עמוקה עם התוכן אותו הוא אמר. זה לא "רטוריקה". זה חיבור למה שאתה עושה.
ג. הוא האמין אמונה מוחלטת באמיתות התורה ובזכות שיש לעם ישראל להיות העם הנבחר, מכוח התורה. כלומר, הוא לא הגיע לכנסת רק כדי לייצג "מגזר" כזה או אחר, הוא הגיע כדי לייצג את התורה. והוא הצליח.
ד. פרק מרגש ואנונימי (יחסית) בחייו, זה המסירות והשותפות שלו בהבאת יהודי התפוצות ארצה. הרב רביץ היה שותף מלא לאורך שנות מדינת ישראל בכמה משימות גדולות וקטנות בתחום החשוב הזה.
ו. פירותיו בעולם הזה: פרק שלם בספר מוקדש ל"מלחמה" הקשה והמרתקת בין ילדיו בויכוח מי יזכה לתרום כלייה לאבא הגדול שלהם.
הבטחתי מופת: היום, ראש חודש שבט, השלמתי את הבידוד וגם את הקריאה בספר. כן, רק אז גיליתי שממש היום מלאו י"ב שנים לפטירתו.
יהי זכרו ברוך.