אאא

מקסיקו היהודית ספרה את הימים לקראת הדינר ההיסטורי. תחת הכותרת "היו נכונים ליום השלישי", התנוססו תמונותיהם של גדולי ישראל, אורחי הכבוד, בכל פינה בריכוזים היהודיים טקצ'מנקו, פולנקו, אינטר-לומס ובוסקס. זו הייתה שיחת היום. ראשי ישיבות ורבנים, פילנתרופים ואמנים עשו דרכם מכל רחבי הגלובוס, לערב מושקע ויוקרתי למען מוסד מקומי בשם 'דרך אמת'.

אחרי כל ההשקעה, פרט אחד היה חריג בעיניי: רק ב-21:45 בערב ניתן האות לפתיחת הדינר. רק אז נכנסו אלף ומאתיים המוזמנים לאולם הנשפים הגדול 'ג׳ארדין אקספו׳.

לא חבל? תהיתי באוזני ר' מיכאל מיסלבודקי, מגדולי תומכי התורה במדינה. תוכנית כה מושקעת, אורחים חשובים מכל העולם. למען השם, למה להתחיל בשעת ערב מאוחרת כשהמוזמנים כבר מותשים מעמל יומם?

מסתבר כי השעה המאוחרת נבחרה בכוונת מכוון. למקסיקו החרדית חוקים משלה. "כל אירוע כאן מתחיל בשעת ערב מאוחרת", הסביר לי מיסלבודקי. "פשוט מאד. עד השעה תשע-עשר יושבים ולומדים בבתי המדרש".

ובכן, לא מדובר דווקא באברכים שתורתם אומנותם. "אני מדבר על בעלי בתים! בשעות הערב בתי הכנסת במקסיקו מלאים. סדר יומנו נפתח בשעת לימוד לאחר התפילה ומסתיים בערב בשעתיים-שלוש של לימוד מעמיק בבית המדרש. אין דבר כזה לחזור אחרי העבודה הביתה. מגיעים ישר לבית המדרש. אירועים - רק אחרי השעה עשר בערב".

"רבני מקסיקו לדורותיהם", הסביר לי מאוחר יותר הרב יהושע גרצולין, ישראלי המכהן כראש ישיבה במקסיקו, "הצליחו להחדיר בציבור שכפי שברור לכולם שלא עוברים יום בלי הנחת תפילין – אין דבר כזה לעבור יום בלי לימוד. מי שלא לומד, נחשב כאן סוג ב'".

***

ואם כך פני הדברים במקסיקו, נסו לדמיין את מצב ה'שטייגן' של בעלי-הבתים בתפוח הגדול. די לראות אותם ימים אחדים בשנה ב'ירחי כלה' בישראל. עוזבים את הבית, העסקים והטרדות, משלמים ממיטב כספם טבין ותקילין על טיסה לארץ ואירוח במלון סביר. ובכן, לא מדובר בחופשה בים המלח או בטבריה, כי אם בארבעה ימים גדושים בתורת ארץ ישראל, במהלכם הם לומדים בעיון 'סוגיה דכלה' ונושמים 'אווירא דארץ ישראל'.

מאות בעלי בתים יושבים סביב שולחנות עמוסי ספרים, לומדים בחברותות, שומעים שיעורים בעומק הסוגיות, מאמצים את מוחם ב'סוגיא דכלה'. בשנה בה באתי לסקר, למדו "מאכלות אסורות וענייני כשרות".

הלו"ז צפוף, הרבה יותר מוועידת עסקים ממוצעת. קבלו לו"ז ליום אחד: 6:30 בבוקר – דף היומי. 7:30 – שחרית. 8:30 – ארוחת בוקר. 9:30 – לימוד בחברותא. 10:45 – הכנה לשיעור. 12:15 – שיעור בעיון מפי אחד מגדולי ראשי הישיבות. 13:15 – תפילת מנחה וארוחת צהריים. 14:45 – חזרה על השיעור. 15:45 – הכנה/ לימוד בחברותא. 16:15 – שיעור הקדמה/ הלכה. 17:15 – פאנל הלכה למעשה בענייני הכשרות העולים מן הסוגיה הנלמדת. 18:45 – מעריב. 19:00 – סיום מסכת. 19:30 – פסקי הרב בלסקי. 20:30 – שיעור מוחשי בהלכות טריפות.

ברי לכל בר-דעת כי אווירת ה'ירחי כלה' מסמלת את רמתם הרוחנית הגבוהה של בעלי הבתים דארה"ב בכל ימות השנה, כאשר רבים מהם מקדישים מדי יום שעות רבות ללימוד קבוע וממושך.

אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, תהיתי ביני לבין עצמי בפעם המי יודע כמה: מדוע זה לא קורה לנו? איפה הם, הבעלי בתים של אמריקה ומקסיקו, ואיפה אנחנו?

לצערי, תשובה חד-משמעית לא מצאתי לדילמה. אצטט רק את ששמעתי מפי גדולי התורה אותם שיתפתי בתחושותיי. בתשובותיהם הקצרות יש כדי לחדד את המציאות המרה ואולי להתנחם קמעא.

רגע לפני פתיחת הדינר במקסיקו, בחדר ההמתנה, פגשתי את אורח הכבוד - זקן ראשי הישיבות, חבר מועצת גדולי התורה בארה"ב מרן הגאון רבי שמואל קמינצקי. שיתפתי את ראש הישיבה, בן דודו של סבי זצ"ל, ברשמים של התפעלות אישית מרמתם הרוחנית של בעלי הבתים העמלים לפרנסתם במקסיקו - העולה בכמה דרגות על זו הישראלית. ראש הישיבה הזדהה עם הדברים. "לצערנו", הגיב חבר ה'מועצת', "בארץ ישראל לא כל כך מכירים במושג של בעלי בתים, רק בני תורה, ולכן אין כל-כך לבעלי בתים כלים לבנות חיים של תורה. זה חבל מאד".

הגאון רבי ראובן פיינשטיין, ראש ישיבת 'תפארת ירושלים' ובנו של מרן בעל ה'אגרות משה', אף הוא אמר לי בהזדמנות אחרת דברים נוקבים: "באמריקה, רובם לומדים בשביל 'חוכמת התורה'. בארץ-ישראל יש מי שלומד בשביל להיות 'בן תורה'. זה הבדל גדול!"

הבנת הבעיה, יודע כל איש-עסקים מתחיל, מהווה חצי פתרון וקנאת סופרים תרבה חוכמה.

***

אבל אם נמשיך לחכות לפתרון האמריקאי או המקסיקני, לא נגיע לשום מקום. אני מבקש לנצל את הבמה ולהציע פתרון צנוע ופשוט לביצוע.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

אחת הרעות החולות המאפיינות חרדים-עובדים היא תופעת ה'ס'פאסנישט', ובתרגום לעברית מדוברת: לא מתאים. אף אחד מאיתנו לא רוצה להיות מקוטלג – שומו שמים – כבעלב'ת. הפתרון: בורחים מכל הדברים הטובים שאפיינו בעלי-בתים טובים של פעם. מצד שני, עם יד על הלב, אף אחד מהחרדים-העובדים גם לא יכול להיקרא אברך כולל. התוצאה: לא פה ולא שם.

דוגמאות יש למכביר. הדף היומי הוא מהבולטים שבהן. בעבר נמניתי אף אני על עדת המזלזלים בלומדי הדף, בדיוק מסיבה זו. החשש היה שהדף היומי ינציח אותנו רשמית, רחמנא ליצלן, כבעלי-בתים, בעוד לימוד קבוע ולא מחייב משאיר אותנו, כביכול, עם אופציה (היפותטית לחלוטין) לחזור בכל רגע נתון ללמוד בעיון 'תקפו כהן' עם האברכים בכולל.

עם פתיחת המחזור הנוכחי בדף היומי, החלטתי לעשות סוויץ'. לאחר למעלה משנה של לימוד מתוק (ולפעמים קשה), ערב אחר ערב, של מסכתות ברכות, עירובין ויותר מחצי פסחים, ניתן לקבוע ברורות: תחושת ה'ספאסנישט' היא מזימה מתוחכמת של היצר הרע להרחיק אותנו מהדבר המתוק ביותר בעולם הזה ובעולם הבא.

קחו לכם אף אתם קביעות כלשהי. חברותא, שיעור, אפילו דרשה. העיקר שיהיה קבוע, יומיומי.

אתם סבורים שזה ס'פאסנישט? ובכן, מוטב להיכשל בס'פאסנישט מאשר להיות גורנישט.