השבוע חשף בפני תלמיד יקר את הסיפור הבא: לפני מספר שנים עת למדתי בישיבה קטנה נכבדת, נמשכתי לתחום הציור, גילית שיש בי את היכולת לצייר ובאמת עשיתי חייל בציור, לא על חשבון הסדרים ולא על חשבון הלימודים, אלא בערב ובזמנים פנויים, בפורים החלטתי להפתיע את הר"מ שלי והבאתי לו מתנה את דיוקנו של הר"מ מעשה ידי, הוא חייך אמר תודה, אבל אחרי פורים הוא קרא לי לשיחה אישית.
"תשמע, באמת הציור שלך הוא נפלא ומיוחד, אבל דווקא בגלל זה אני קורא לך, תדע לך שאם תמשיך לצייר וכולם יידעו שאתה צייר, זה יעשה לך בעיה ומורכבות להתקבל לישיבה גדולה טובה" הייתי בשוק סיפר לי התלמיד, ושאלתי: "אבל הרב אני ברוך ה' אחד מהתלמידים הטובים אז מה הבעיה אם אני גם יודע לצייר?" ענה לי הרב: "יש דברים שהם לא מתאימים לצייר זה הופך אותך לצייר, אני לא מכיר גדול הדור או ראש ישיבה נכבד שהיה צייר"
באותו רגע הכתה בי התחושה שמה שהרב רוצה הוא שאני יחביא את עצמי, שאני לא יספר לעולם ובעיקר לעצמי מה היכולות שלי, שאני כנראה לא יכול לגדול עם הדברים שאני אוהב, מהראוי לציין שהציורים שלי היו של רבנים וקברי צדיקים, החלטתי שאני לא ישתף פעולה עם הרצון לקבור אותי בעודני חי.
סיפור זה איננו חריג, הוא מוכר בצורות שונות, בהסברים שונים, אך עם אותו יעד, תקבור את עצמך העיקר שתעשה מסלול מסוים, העיקר שתרצה את כל העולם... חוץ ממך, תמות ותן לחיות לאחרים, במותך תאפשר לנו לחיות/ לעשות שידוכים, וכו' . (עיין ערך יושבי השבעה על הבנים ששינו מהדרך....)
בורא עולם מעניק לאדם כלי פנימי עם יכולת ביטוי עצומה, אומנות הוא כלי שקשור לנשמה יותר מאשר לגוף, לולא אומנים יצירות היסטריות רבות בעולם היהודי לא היו יכולים להתקיים, בתי הכנסת מלאים באומנויות, הסוכה, החנוכיה, הטלית, התפילין, המגילה, הספר תורה, ויש עוד רבות- " זה אלי ואנוהו..." (שמות, ט"ו, ב') מכאן לומדים חז"ל במסכת שבת:"...התנאה לפניו במצוות, עשה לפניו: סוכה נאה, לולב נאה, שופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה (בדיו נאה, בקולמוס נאה) ..."
איך מגיעים לאותה יכולת להיות אומן יהודי? על ידי ההבנה והחדרת ההבנה שניתן לקיים את זה לעומת זה גם יחד, כמובן בתנאי שהתורה ודרך התורה מובילה ומנתבת אותך אבל בהחלט לא קוברת אותך.
העיסוק בשורות אלו אינם עיסוק באפשרות של ר"מ בישיבה קטנה לאפשר לתלמיד לצייר, ממש לא בזה עוסק טור זה, המילים והכאב פה עסוקים בתפיסת עולמו של אותו הר"מ שבאות לידי ביטוי בתפיסת חיים שפוגעת בכל כך הרבה אנשים צעירים ומבוגרים, התפיסה הזו בעומקה היא זו שהשליכה מתוככי הציבור החרדי אלפי או עשרות נערים/ות מעבר לחומה, במקום להתמודד עם המציאות ולכוון אותם אל האופק החיובי, אל אופק הפריחה במקום הבריחה, בוחרים להציב כללים שבאופן אוטומטי מנשירים את זה השואף לדברים נוספים ולפריחה עצמית.
מציאות זו גורמת לאותם נערים/ות להבין את המסר היטב, הם מחודדי חושים הנערים/ות הללו, אתם לא רוצים אותנו?! אין בעיה נלך לאן שכן רוצים אותנו! ואז בוכים על זה ומנסים בחטיפים ופחיות להמתיק להם את הגלולה עם מסגרות דמה ומציאות נכשלת, אבל הם כבר הבינו את המסר....
בורא עולם העניק שפע לעולם בדור הנוכחי קמו מסגרות רבות המאפשרות לנער/ה שמרגישים דחף פנימי לפרוח בדרך שונה, להיות כפוף לשולחן ערוך, ללכת בדרך התורה, ללמוד תורה, הלכה, נביא, חסידות, מחשבה ועוד, ויחד עם זה לפרוח ובעיקר לחיות, לחיות חיים שיש בהם! עם שילוב של דברים נוספים מקצועות ואומנות ועוד, ככל שנאפשר להם את הדרך הזו נשאיר אותם מחוברים לסביבה הטבעית שלהם אבל בעיקר לעצמם.
כל זה מתאפשר בתנאי שהמסר שעובר מהבסיס של הקהילה הוא,: אתם שייכים לתורה, אתם לומדי תורה, אתם חלק בלתי נפרד, רק בתובנה זו נאפשר שלטון התורה על חיי הגשם, רק אם נבין ונדע שניתן לקיים את שניהם גם יחד ביחסיות של התורה שהיא ורק היא מובילה בראש ומנחה גם את העיסוק האחר, כך גם האומנות, המקצוע, הלימודים, יהפכו להיות חלק מהתורה, ולא מופרדים להם ומעבר לחומת האש שבהם.
פרשת השבוע עוסקת באומנות נפלאה ויצירת מופת שהתורה עוסקת בפרטי פרטים על צורתם ויופיים, הרש"ר הירש מלמד אותנו את סוד הנפש, והיכולת של שילוב זה לעומת זה, אשרי מי שישכיל להעמיק בדבריו ולהבין את המסר הנפלא והמנחה, שמות פרק כו פסוק לו
"אם האדם מקדיש את כל כוח השתלמותו ויציבותו, ללא שיור, אל סם - החיים הזה למען יפרה ויפתח את כל כוחותיו; ואם מתוכו ורק מתוכו יפרח עץ הרוח של האדם, ברבגווניות אחדותו ובאחדות רבגווניותו, ויתעלה לקראת קירבת ה'; ואם עליו ורק עליו יבנה האדם את שולחן רווחתו לרצון ה', שולחן של טהרה, משפט ואהבה שעמן ברכה וישועה; - או אז יתמזגו כל כוחות ההשתלמות והיציבות שבאדם עם העניין האלוהי והנצחי ונעשים ל"מקדש", לנוה - קודש, למקום משכן העניין האלוהי והנצחי עלי אדמות. במקום הזה ישכין ה' את כרובי שכינתו, למען יסובבו את הקהל שאיווה להיות לו ל"מקדש" וייחדוהו ויבדילוהו משאר באי עולם (היריעות), ויתנו לו שמירה ועידוד. בשמירה מיוחדת זו ובעידוד מיוחד זה מגלה ה' את קירבתו המיוחדת, וכך מתפתחים חיי - עם המושרשים בטהרה, פורחים מתוכה ומושתתים עליה, כשפריחה פנימית שאין קץ לה מלוּוה יציבות של "זהב" כלפי חוץ. עם זה מלוכד ומאוחד על כל ריבוי תכונותיו ורבדיו, והוא הוא אותו קהל אנשים אשר סמלו: "עצי שיטים מצופים זהב העומדים על אדני כסף". מתוך הקהל הזה באים לעולם "העץ והזהב", שמהם עשויים "השולחן, המנורה והארון" לקבלת "התורה", ותורה זו מונחת שם, והיא מרכז מחזור החיים הזה, שבו עולים תדיר כוחות הארץ אל השמים ויורדים תדיר כוחות השמים אל הארץ"
הכותב הינו ראש ישיבת ברקאי חיספין