בימים אלו שבין חג הפסח לחג השבועות, רציתי לשתף אתכם במחשבות שעלו לי תוך כדי חגיגות המימונה המסורתיות הנערכות במוצאי חג הפסח והפעם במשפחת גנדלמן- שגב , על פי מסורת קדומה החגיגה באה לציין את חיזוק האמונה בגאולה העתידה, עם יציאתנו מימי הפסח המציינים את חג האמונה וכפי שהרחבנו בטורינו הקודם – הישר לימות החולין , אל ימי ההכנה לקראת חג השבועות.
תקופה זו מאופיינת בציוני דרך היסטוריים לאור כל תקופותיו של העם היהודי, והכל נעוץ בראשית ובערש לידתה של האומה הישראלית בעת שיצאנו ממצרים, ועד לקבלת התורה ככתוב 'בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה', והיא התכלית והיא המייחדת והמאחדת אותנו עד היום הזה כעם וכאומה.
ומעשה אבות סימן לבנים, מלמד אותנו בעל ה'שפת אמת' כי שורש כל הגלויות היא גלות מצרים, ושורש כל הגאולות היא גאולת מצרים, והיא מלמדת אותנו כי ניתן לצאת מכל ה'מיצרים' הכללים והפרטיים, והכל הוא מהשורש של אותה יציאת מצרים, וכפי שקראנו בליל הסדר בהגדה: 'חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים'.
ואכן, כולנו יודעים כי מאז ועד היום עובר העם היהודי ושורד גם תקופות קשות מנשוא ורואה ניסים וישועות מחורבן לתקומה. אך התנאי לכך הוא השמירה על הנכס היקר ביותר שיש לנו מורשה ממסורת הדורות שעברו ונאחזים בה ללא הרף.
בשבוע זה ציינו במדינת ישראל את 'יום השואה והגבורה'. מתוקף תפקידי כמחזיק תיק אירועים השתתפתי בוועדות ופגישות מקדימות לקיום הטקסים בעירנו חדרה. נזכרתי באירוע ששימשתי בו כדובר, והייתי שותף למחזה אור קולי שגרם לי ולכל המשתתפים להזיל דמעה תוך כדי ההשתתפות והדיבור, ובעיקר לקבל תובנה חדשה במושג הנעלה של המשכת המורשת של דורות עברו.
הסיפור שהוצג היה של אדמו"ר נודע, שזכה להינצל מציפורני הצורר הנאצי באורח ניסי. תחילתו של הסיפור בשעת ליל מאוחרת, כאשר קלגסי המחנה מצווים את כל היהודים הנמים את שנתם הקצרה, להקיץ ממנה. הצוררים ימ"ש הכינו בור עמוק ומעורר אימה במרכז המחנה, והודיעו לכולם, כי כעת ייאלצו לקפוץ מעליו, מהצד האחד למשנהו. מי שיצליח - יחיה. ומי שיפול אל תוך הבור, יישאר בתוכו לנצח!
כמובן שהסיכויים לעבור מעל הבור, היו תלויים במידת חוסנם של הקופצים. הבור היה כה גדול ואימתני, עד אשר גם אדם חסון ובריא, ספק רב אם יכול היה לקפוץ מעליו. קל וחומר יושבי המחנה שהיו כחושים, חלושים ורעבים אחרי חודשים שלא בא לפיהם כי אם לחם צר ומים לחץ. היו כאלו שאף לא ניסו להתמודד עם הגזירה וקפצו היישר אל מותם, ה' יקום דמם.
האדמו"ר, שהיה כבר מעל גיל שישים, עמד באותה שעה ליד אחד מיושבי המחנה, והחליט לנסוך בו כוחות. הוא צווה עליו לבל יהין להתייאש, ולנסות בכל כוחו לעבור את הבור. "אנו נעשה את שלנו, והקב"ה יעשה את שלו". הלך האדמו"ר בבטחה אל הבור - יותר הלך מאשר קפץ - ומצא את עצמו בצדו השני של הבור! כשהגיע לשם, גילה על ידו את אותו יהודי, שאף הוא הצליח לעבור לצדו השני של הבור. "כיצד הצלחת לעבור?" שואל היהודי את האדמו"ר. "בשעה שקפצתי", נענה האדמו"ר, "החזקתי בבגדיו של אבי, והוא החזיק באביו אשר החזיק בסבי אשר החזיק בסב סבי"... וכיצד זה אתה הצלחת לעבור?" התעניין האדמו"ר והיהודי השיב: "רבי, אני החזקתי בך..."
הסיפור המצמרר הזה המחיש לי את סוד כוח ההישרדות של העם היהודי בכל הדורות: להחזיק בדרכי אבות ולדבוק בהם!
והאמת היא כי ההווה והעתיד שלנו, נובעים הם מכוח העבר. וכפי שאנו אומרים בתפילה: "אלוקי אברהם, אלוקי יצחק, ואלוקי יעקב". אנשי כנסת הגדולה תיקנו לנו בתפילה להזכיר זכות אבות טרם הזכרת שבחו של הקב"ה. כל זה מבטא את הקשר ההיסטורי של העם היהודי עם העבר. העם היהודי הוא מבורך, אך זאת בתנאי שממשיך את ההיסטוריה רבת השנים וצועד לאורה. איננו בונים משהו חדש, כי אם נשענים על העבר וממשיכים את השושלת המפוארת של העם היהודי בכל הדורות.
חז"ל הקדושים במדרש ממשילים זאת במשל: "למה נמשלו ישראל לגפן? מה גפן זו הענפים הצעירים נסמכים על הזקנים, כך ישראל אינם חיים ונסמכים אלא על המתים, שנאמר זכור לאברהם ליצחק וליעקב"
הבה נדבוק בדרכי אבותינו ואבות אבותינו, במורשת הדורות המפוארת שישנה לכל קהילה וקהילה בישראל, וכך נזכה לעתיד המובטח והמבטיח!
יחד שבטי ישראל