1:
פרשת השבוע ״שמיני״ מתחילה ב״ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל״.
הגמרא במסכת מגילה (י:) אומרת: ״תניא, אותו היום היתה שמחה לפני הקב״ה כיום שנבראו בו שמים וארץ״ והגמרא ממשיכה ומסבירה שלומדים זאת ממה שכתוב פה ״ויהי״ כמו שכתוב בבריאת העולם ״ויהי ערב ויהי בוקר״, מזה לומדת הגמרא שהקב״ה שמח ביום השמיני כמו ביום שברא את עולמו, והשאלה הנשאלת היא למה? מה הקשר בין תחילת פרשתנו לבריאת העולם.
עוד כתוב ב״בראשית רבה״ שבעת הקמת המשכן אמר הקב״ה ש״נדמה בעיני כאילו באותו יום בראתי את עולמי״ כיוון שכבר מתחילת בריאת העולם נתאווה הקב״ה ליחד שמו וקדושתו בעולם ע״י המשכן עצמו.
עדיין צריך להסביר מה הקשר בין בריאת העולם והקמת המשכן.
את התשובה אפשר למצוא בסוף מסכת מגילה.
המשנה שם אומרת שב״מעמדות״ (היו בבית המקדש עשרים וארבע משמרות של כהנים ולווים שכל משמר תפקידו היה לשרת שבוע אחד בשליחותם של שאר ישראל שנמצאים רחוק ושייכים לאותו משמר, ובשעה שבירושלים היו מקריבים בשם שאר ישראל את הקורבנות, ישראל שבאותו משמר שנמצאים רחוק מירושלים היו מתאספים בעריהם ומתפללים שם על קרבן העם שיתקבל ברצון והיו מתענים וקוראים בתורה) היו קוראים במעשה בראשית, והגמרא מסבירה מדוע דווקא במעשה בראשית, שאלמלא מעמדות לא נתקיימו שמיים וארץ שנאמר ״אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמים וארץ לא שמתי״.
אברהם אבינו ביקש מהקב״ה הבטחה שלא יקרה שוב כ״דור המבול״ גם אם ישראל יחטאו, על זה הבטיח לו הקב״ה שע״י שעם ישראל מקריבים קורבנות יש להם הבטחה שלעולם העולם ימשיך להתקיים, ובזמן הזה כשאין בית המקדש קיים, ע״י שקוראים בסדר קורבנות מעלה להם הקב״ה כאילו ממש הקריבו קורבנות ומוחל לעם ישראל על כל עונותיהם.
2:
אם כן עכשיו מובן הקשר בין תחילת פרשת ״שמיני״ לבריאת העולם.
כשברא הקב״ה את העולם, חיכה לרגע שבו ישכין את שמו בתוך בני ישראל, וזה קורה בדיוק כאן בתחילת הקרבת הקורבנות במשכן, רק מעכשיו שוכן הקב״ה בין עם ישראל, העם בו הוא בחר.
אז הנה, ״ויהי ביום השמיני..״, הוא היום שחיכה לו הקב״ה מאז בריאת העולם.
זאת הסיבה שקוראים ב״מעמדות״ במעשה בראשית.
המעמדות באים כהשלמה לקורבנות התמיד וכל מטרת הקורבנות כדי לכפר על עם ישראל, דבר זה גורם להמשך קיומו של העולם, ויום זה של תחילת הקרבת הקורבנות שקול כיום בריאת העולם וליום זה מחכה הקב״ה כבר ממעשה בראשית.
3:
בהמשך עוסקת הפרשה בענייני כשרות, מה התיר ומה אסר עלינו הקב״ה לאכול ככתוב ״וידבר ה׳ אל משה ואל אהרון לאמר אליהם, דברו אל בני ישראל לאמר זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ״.
״השפתי חכמים״ שואל מדוע משתמשת התורה במילה ״חיה״ ולכאורה מילה זו מיותרת והיה צריך לכתוב כך: ״זאת אשר תאכלו מכל הבהמה על הארץ״.
ועוד קשה, בפרשת ״ראה״ אומרת התורה ״זאת הבהמה אשר תאכלו..״ ושם לא מציינת התורה את המילה ״חיה״.
רש״י הקדוש מסביר פה שהזכירה התורה מילה זו כדי להסביר לנו שהמילה ״חיה״ היא מלשון ״חיים״ ומילה זו חשובה כדי שנוכל להבין את טעמם של כל ענייני הכשרות וכך לשונו: ״זאת החיה, לשון חיים, לפי שישראל דבוקים במקום וראויין להיות חיים, לפיכך הבדילם מן הטומאה וגזר עליהם מצוות, ולאומות לא אסר כלום, משל לרופא שנכנס לבקר את החולה וכו׳ כדאיתא במדרש רבי תנחומא״. עד כאן לשונו של רש״י וזהו המשל המובא שם:
״משל לרופא שהלך לבקר שני חולים, ראה אחד מהם שהוא בסכנה (והולך למות) אמר לבני ביתו תנו לו כל מאכל שהוא מבקש, ראה את השני שעתיד לחיות אמר להם כך וכך מאכל יאכל, כך וכך לא יאכל.
אמרו לרופא, מה זה, לזה אתה אומר יאכל כל מה שמבקש ואילו לאחר אמרת לא יאכל כך וכך?
אמר להם הרופא, לזה אשר לחיים אמרתי לו ״זה אכול וזה לא תאכל, אבל אותו שהוא למיתה אמרתי להם כל מה שהוא מבקש תנו לו שאינו לחיים.
וכך התיר הקב״ה לגויים השקצים והרמשים, אבל ישראל שהם לחיים אמרתי להם ״והייתם לי קדושים כי קדוש אני״, ״אל תשקצו את נפשותיכם״, ״את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו״, ״ולא תטמאו בם ונטמאתם בם״, למה? לפי שהן לחיים שנאמר ״ואתם דבקים בה׳ אלוקיכם חיים כולכם היום״, וזהו שנאמר כאן ״וזאת החיה״ כלומר, זאת האומה הראויה להיות חיה ודבוקה באלוקים חיים״.
עד כאן לשון המדרש.
4:
צריך לנסות להבין מדוע משליך הקב״ה את הדבקות בו דווקא בענייני כשרות ולא שבת למשל.
מה כל כך קריטי בענייני כשרות שבהן תלויה דבקותנו בקב״ה?
עוד צריך להבין מדוע חשוב לתורה לציין דווקא את ענייני מאכלות אסורים לפני העניין הבא המופיע בפרשת ״תזריע״, אשה כי תזריע וילדה זכר, האם ענייני הכשרות יותר חשובים מעל עניין אחר כדי לציין אותם סמוך להיווצרות תינוק חדש?
חז״ל מסבירים שהתורה באה ללמד אותנו שלפני שמביאים ילד לעולם עלינו לדעת שיש דברים שאסור יהיה לו לאכול.
אם תינוק יאכל מאכלים אסורים זה ישפיע עליו בהמשך חייו לרעה מבחינה רוחנית בנזק בלתי הפיך ולפני שעוברים לפרשה הבאה של ״אשה כי תזריע וילדה זכר״ על האשה לדעת שיהיו השלכות למה שהיא תאכל בזמן ההריון.
חשוב לדעת שבזמן שהתינוק בבטן אמו הוא הולך ונבנה גם מבחנה גופנית גשמית וגם מבחינה רוחנית והבסיס להמשך חייו של תינוק זה תלוי גם גשמית וגם רוחנית באוכל שאמו תעביר לו בזמן ההריון ובהמשך על ידי הנקה.
מסופר על משה רבנו שהביאה אותו בת פרעה למיניקות מצריות ולא הסכים בשום פנים לינוק מאף אחת מהן עד שבאה מרים והציעה לקחת לו מינקת עברייה ורק אז הסכים משה לאכול.
סיבת הדבר היא, פה שעתיד לדבר עם השכינה חייב להיות נקי ממאכלים אסורים וכל ילד וילד יש בו הפוטנציאל להיות כמשה רבנו שהרי מלמדו המלאך את כל התורה כולה ועושה אותו ככלי קיבול לדברים רוחניים.
ומאיפה יודעים שיש השפעה למאכלים אסורים על המשך חייו של כל אחד, הגמרא מביאה את סיפורו של אלישע בן אבויה שהיה תנא חשוב ורבו של ר׳ מאיר, ובכל זאת זה לא מנע ממנו שבזקנותו ירד מן הדרך ופלא הוא הדבר, מה קרה שגרם לזה?
כשהיתה אמו של אלישע בהריון איתו, עברה יום אחד ליד בית עבודה זרה וכשהריחה אמו את ריחות האוכל היוצא משם נתקפה בולמוס, ואפילו שלפי ההלכה מותר היה לה לאכול את מה שהריחה שגרם לה לבולמוס, מסתבר שאוכל אסור זה התערב בדמו של אלישע בן אבויה ושכן שם כחיידק רדום שהתפרץ בזקנותו וגרם לו לעשות דברים אסורים.
גם על יוחנן כהן גדול ששימש בכהונה גדולה שמונים שנה כתוב שלקראת סוף ימיו נעשה צדוקי, ומאד קשה להבין איך זה יתכן שכהן גדול כיוחנן יהפוך לצדוקי וחז״ל מסבירים שזה קרה בגלל פעם אחת שאכל מאכל אסור.
אם כן עכשיו מובן מדוע לפני פרשת ״אשה כי תזריע וילדה זכר״ מלמדת אותנו התורה איך להכשיר אותו לחיים על ידי מאכלים מותרים בלבד.
5:
חשוב לדעת שמי שלא מקפיד על כשרות ואני לא מדבר על דקויות כשרות כמו ההבדלים בין הבד״צים או בין רבנות לגלאט אלא מאכלים אסורים ממש כשקצים ורמשים, חזיר ושאר חיות טמאות, יגרום גם לו וגם לילדיו לירידה רוחנית וירחיקם במשך הזמן מן הדרך.
ה״פרי חדש״ אומר שלפי שאין נזהרין כל כך בדור זה על מאכלים אסורים רוב בנים יוצאים לתרבות רעה ורובם עזי פנים ואין יראת השם נוגעת לליבם ואף אם יוכיחום על פניהם זה לא יעזור כי לאו בר קיבולי מוסר נינהו.
שבוע מקסים ובריא לכולם,
עמירן דביר (דבורקין) הלוי.