ראשיתו של כל טור שבועי מתחיל משתי נקודות, הנושא – על מה לכתוב. והתוכן – מה לכתוב. אם בדרך כלל ההתלבטות שלי היא יותר בבחירת הנושא, דווקא בשבוע זה היה ההיפך, לצערנו הנושא שעומד על הפרק היה ברור לגמרי, ודווקא החלק השני – מה לכתוב, הינו מורכב וקשה כמעט עד בלתי אפשרי.
ליל ל"ג בעומר, בתי היקרה תחי' הייתה בדרכה למירון, ובשעה אחת לפנות בוקר קיבלתי את הטלפון הראשון עם העדכון המזעזע כל לב - - - החל מרגע זה ועד סמוך לכניסת השבת הייתי עסוק וטרוד עם שלל נושאים שקשורים במידה כזו או אחרת לאסון הנורא. אירועים שונים שתוכננו ליום ל"ג בעומר, בפארקים ובגנים ברחבי העיר, תהלוכת חב"ד המסורתית ועוד ועוד. בס"ד בסופו של דבר התקבלו הכרעות ענייניות בשיקול דעת יחד עם ראש העיר על כל אירוע ואירוע. החלק הקשה ביותר היה בהקשר של עזרה לאתר אנשים, נעדרים, נפגעים – השם ירחם. בשלב מסוים החלו לזרום שמות של נפטרי האסון הקשה, והפצועים, ואני מוצא את עצמי מכיר ומזהה חלק ניכר מהם. שלא נדע מצרות!
*
תוך כדי סערת הרגשות והעיסוקים הרבים, פורסת לה שבת המלכה את כנפיה, ועוטפת אותנו בחמימות של ערגה וקדושה. ואני מוצא את עצמי בדרכי אל בית הכנסת המרכזי שלנו בשכונת הפארק, וכבכל שבוע אני אמור למסור שיעור בענייני דיומא בין קבלת שבת לערבית. ההרגשה היא כי אין לי את הכוחות ואת האפשרות אפילו לפצות פה ולהתחיל לדבר - - - אם אינני יודע מה לומר לעצמי ברגעים קשים שכאלו, מה אומר לאחרים?
תוך כדי כך מתנגן לו בית הכנסת הפיוט עתיק היומין ואפוף רגש הקודש: "לכה דודי לקראת כלה, פני שבת נקבלה". לי זה אומר שבעוד פחות מחמש דקות אני אמור לגשת אל הדוכן ולהרצות את דבריי. בעוד שאני יושב ופני אל הקהל כנהוג מימים ימימה, משום מה נראה לי כעת כי כולם מסתכלים אלי... ואני מרגיש רצון עז לסובב את פני אל הקיר, ולבכות - - - אך מיד אני נזכר בקדושת היום, שבת היום! ואסור לבכות.
*
המתפללים כבר שרים את הבית: 'הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי – לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִּפְאַרְתֵּךְ עַמִּי'. ואני חושב על משמעות המילים לאור דברי התנא הקדוש רשב"י בזוהר הקדוש: "כהאי תרנגולתא דאיתערית מקיטמא...", התנערותו של כלל ישראל מן הגלות תהיה כאותה תרנגולת שיושבת בתוך העפר, וכאשר היא מתעוררת ומתנערת – העפר והלכלוך פורחים להם, והיא נשארת נקייה!
ניסיתי לחשוב כיצד ניתן לעשות זאת בזעיר אנפין עם כניסתה של השבת, להתנער מכל הדאגות והקשיים, וכפי שאמרו חז"ל שבשבת יראה אדם את עצמו כאילו כל מלאכתו עשויה. אך עדיין לא מצאתי את הכפתור האוטומטי שבן אנוש יכול ללחוץ עליו ולשכוח או להתנחם בבת אחת.
כמעט החלטתי לקום ולומר כי – אין לי מה לומר - - - "וידום אהרן", צמד המילים ששמעתי אין ספור במהלך אותו יום שישי. זו מעלתו של אהרן הכהן כאשר קיבל את הבשורה הנוראה במותם של שני בניו הקדושים בעיצומה של שמחת חנוכת המשכן, כאשר חפצם היה להתקרב אל השם. וידום!
בסופו של דבר, אחרי פנייה ישירה לבורא עולם שישים בפי את המילים הנכונות, לברור את מה לומר, וגם מה לא לומר - - - הרגשתי שהקב"ה ענה לבקשתי, וכפי ששמעתי חלק מהמתפללים היו אלו כמים קרים על נפש עייפה, ומילאו את המצברים לפחות כדי לעבור את השבת עצמה בהרגשה ובתחושה הראויה.
*
מאז כבר עבר כמעט שבוע, במוצאי שבת נדרשתי לענות מה לומר בבתי הספר ובגנים, וכעת אני יושב וחושב מה לכתוב בטור...
למרות שלא נותרו עוד הרבה מילים, אנסה להעלות כמה נקודות ממוקדות כמעט ברמת אינדקס. אני כותב את הדברים לעצמי ובשבילי, ואם יביאו הדברים תועלת גם לאחרים, והיה זה שכרי.
בעיני ראשית כל ולפני הכל נדרש חשבון נפש פרטי ואישי מכל אחת ואחת – מסקנות אישיות.
לאחר מכן כולנו חייבים לחדד את החובה לאהבה וכבוד לזולת, השתתפות, התחשבות, רחמים וחמלה.
הדברים הללו חשובים בכל יום, ובוודאי נכונים גם לכל אירוע וכינוס שהוא. המסר שחז"ל הקדושים העבירו לנו באמצעות מנהגי האבלות על תלמידי רבי עקיבא מלמדת אותנו על החשיבות וההכרח להתחשב בכבוד האחר, וחלילה לא לרמוס אותו גם במטרה להתקדם ולהשיג מעלות רמות ונשגבות.
רשב"י מלמד אותנו בכך שזכה להיות מתלמידי רבי עקיבא אחר מות עשרים וארבע אלף התלמידים, את הכלל של "ואהבת לרעך כמוך", שהוא כלל גדול בתורה. כפי שלימד הלל את אותו הגר שרצה ללמוד כל התורה כולה על רגל אחת: מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך.
וכפי שכותב רבי נחמן מברסלב על סמך דברי רשב"י " אֲנָן בַחֲבִּיבּותָא תַלְיָא מִּלְתָא, ", שהתיקון לתלמידי רבי עקיבא היו החבורה של הרשב"י "שהיו נכללים ביחד באהבה זה לזה". וכדבריו: הנה תלמידי רשב"י, בני החבריא, היו אוהבים זה לזה בנפש ורוח, ובשביל כך זכו להתגלות סודות התורה כמובא בזוהר הקדוש.
זה הוא התיקון. היסוד מתחיל בחביבות, בפרגון ההדדי, באהבה וחיבור ביחד שבטי ישראל.
שבת שלום ומבורך