אאא

חג השבועות קרב ובא, ועל אלה אני בוכייה.

על קולות אזעקה מרעידים את הלב, על אבדות בנפש, על פצועים וסובלים ומתענים.

על פחד ואימה בדרכים, על חיילים שלא עוצמים עין ומסתכנים.

ובכל זאת, חג השבועות מתקרב ובא, ועל אלה אני מודה:

1.

מודה על כך שעל אף כל הניסיונות שלהם – הם נדחים שוב ושוב. על ניסיך שבכל יום ויום.

כשכתבתי על כך באחת מקבוצות הווטסאפ של החיזוק, שאני מפעילה, התבטאה מישהי ואמרה: "איך את יכולה להודות על דבר כזה? והלא ילד יפהיפה נהרג, וישנם עוד הרוגים, איך את יכולה להודות על זה שהכול בסדר"?

אז לא, לא הכול בסדר, אבל בתוך ה"נוראיות", אפשר לראות את האור. לא את האור הזה שזורח מעלינו עם הטילים שמשתוללים, אלא את האור שאנחנו בחיים. לא כולנו, לצערנו, אבל הם, היורים, ביקשו לקחת את כולנו, או לפחות את רובינו. לפי כמות השיגורים שיורים לעברנו.

אז תודה שלא הצליחו.

2.

מודה על כך שעם כל יום שחולף וכל כך קשה לנו, עם כל רגע שעובר והם מפליאים את חיתתם עלינו, עם כל שיגור שלהם - התחמושת שלהם הולכת ואוזלת. לנשק שלהם יש גבול בסופו של דבר.

נכון, הם קיבצו והביאו ומילאו את מערותיהם, אבל בסופו של דבר הם מוגבלים. הרעש הגדול שהם עושים, כך נראה, הם עושים בכוחותיהם האחרונים. כמו בעל חיים פצוע, שכשמתקרב אליו בעל חיים טורף, והוא בצליעתו ממשיך לרוץ, תוך כדי שיורה את ארסו לעבר הטורף, וגם אולי מעט מצליח.

3.

מודה על כך שסוף סוף תושבי הדרום יכולים לומר לעצמם: "חושבים עלינו"! עד עכשיו הם זעקו מעומק לבם ואיש לא שמע ואיש לא הקשיב ואף אחד לא ענה. סוף סוף הם יכולים להרגיש כחלק מכלל התושבים.

יש לי קשר אישי עם רבים מתושבי הדרום, בעקבות הרצאות שמסרתי שם משך השנים. הם הרגישו תמיד מופקרים, מודרים וסוג ב'. איך אמר לי מישהו? "שמו אותנו להיות גבול חי והלכו הביתה". ועכשיו הוא כותב לי: "אנחנו מסכנים, אבל מאושרים. אנחנו סובלים, אבל לא רוצים שזה ייפסק. מבקשים מראש הממשלה שיסיים את המלאכה ולא ישאיר אותה באמצע".

4.

מודה על כך שכל זה לא קרה בזמן הקורונה. ראו זה פלא, שכחנו לגמרי את המסכות. לא רק שכחנו לעטות אותן, אלא גם שכחנו ממציאותן.

איך אומרים? – צרות חדשות משכיחות את הישנות! צרות קשות יותר משכיחות את האחרות!

את הנקודה הזו למדתי חזק מאוד בל"ג בעומר. בליל ל"ג בעומר סבלתי מאוד מכאבים בידי. כאב חד פילח אותה בכל דקה ולא יכולתי ללכת לישון בלילה. כשראיתי שאני ערה עד 2.00 בלילה, החלטתי להעיר את בעלי ולנסוע לחדר מיון. עשיתי זאת בלב כבד, לא נוהגת להעיר אנשים משנתם, ובאותה שנייה קיבלתי הודעה ראשונה על מה שקרה במירון, אחריה עוד הודעה ועוד אחת, מהר מאוד התברר גודל הטרגדיה. תוך רגע שכחתי מהיד הכואבת נוראות, התביישתי מעצמי שבכלל חשבתי לגשת למיון בשביל יד. והתחלתי לרעוד לשמע החדשות.

כשיושבים על כיסא אצל רופא השיניים, ופוחדים, השיטה הטובה היא לצבוט חזק חזק את הגוף. הצביטה הזו, תהיה על פי רוב יותר כואבת מהטיפול המפחיד של הרופא. והטיפול, שבאמת לא כואב - יישכח.

מי זוכר את הקורונה? לא פגשתי רבים שמדברים עליה.

גם לא שמעתי על רבים שזוכרים לקחת אתם את המסכה למקלט, כי מה עוד אפשר לדרוש מאדם שצריך לרוץ ולהגיע תוך דקה וחצי במקרה טוב, לאי מבטחים?

ותארו לעצמכם שהקורונה הייתה בעיצומה, איזו הדבקה המונית הייתה עלולה להיווצר מישיבה צמודה של כל כך הרבה נפשות במקום קטן.

רופאים ואחיות היו פוחדים לגשת לטפל בפצועים, והאנדרלמוסיה הייתה בשיאה.

5.

מודה על כך שזה ששומר עלינו מלמעלה יודע מה הוא עושה, ושאנו יכולים לסמוך עליו, שמכוון אותנו בדרך הטוב.
כמה קל כשיכולים לסמוך על מישהו, ולהאמין במישהו, שאינו בשר ודם, ולדעת שהוא נותן את הדעת בראש האנשים, שעומדים מעלינו ומחליטים עלינו.

שהוא נותן את הכוח בידי החיילים, שיוצאים להגן עלינו, ומחרפים את נפשם לשם כך.

שהוא נותן את הכוח בידי אלו, שקולות נוראים מחרידים אותם השכם והערב, לקום בכל בוקר מחדש, אם בכלל ישנו בלילה, ולהמשיך לשיר (כלומר לחיות).

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'חדשות' ותישארו מעודכנים

ניסיתי להסביר זאת לאנשים שאינם רגילים לשמוע את הדברים, בתוכנית טלוויזיה שעדיין לא שודרה, ולמדתי עוד יותר, כמה עלינו להודות על כך שיש לנו אמונה שמגנה על נפשותינו.

6.

על עוד דברים רבים אני מודה. בחופף לדברים שעליהם אני בוכייה, אבל זה הגדול מכולם:

בחג השבועות נחגוג את ניצחון התורה על פני החומר. נחגוג את ה"יש" הגדול.

איננו יודעים חשבונות שמיים, ולאן אנחנו מובלים. אנחנו כן יודעים שהתורה היא ההגנה הגדולה ביותר לעם ישראל, היא כיפת הברזל, שמפעילה את כיפת הברזל, היא ראויה לכל שיר ולכל שבח, לכל תהילה ולכל חגיגה.

יהי רצון שנצליח לחגוג כולנו בביתנו ועם קהילתנו, את החג הגדול הזה, לשמוח בתורה, לחבק אותה, לשיר בקול גדול, ולהבטיח לעצמנו שנמשיך ונחזיק בה בכול כוחנו עד עולם: "כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה!"