יואל בחיים לא עשה יותר מידי עסק מליל שבוע'ס, מה ס'תומרת לא עשה עסק. בוודאי. הוא עסק בתורה כל הלילה בתענית דיבור בלי לזוז. אבל הוא בהחלט לא התרגש יותר מידי מלשבת חמש שעות ברצף וללמוד בלי קפה רוגעלעך ואבטיח.
"זה סידר בי'ס קלאסי" נהג לומר לכל מי שהיה לצידו החל מחודשיים לכניסת החג.
"יושבים ולומדים, אה! תענוג! הלוואי כל שבוע שבועעא'ס!" התרפק ר' יואל על הגמרא בחום צורב.
לכל הטורים של 'בקריצה' - הקליקו כאן
הינדי, העייזר כנגדוי רק עודדה וחיזקה ותמכה. היא ידעה מן היום שהתחתנה שלא היא זו שתהווה מכשול או פס האטה חלילה לשקידתו של הצרוב. ההיפך הוא הנכון, היא תדחוף ותריע על כל יום של התעלות, כל שכן קל וחומר ובטח על כל לילה של התרוממות, ומיותרת כל מילה על ליל שבועות הארוך והמתיש.
בכל יום ובכל שעה שהזכיר המתמיד שחג השבועות קרב ובא, מיד קמה הצדיעה והכינה ארוחה מזינה ומלאת פחמימות. גיהצה את הפראק ושאלה לשלומו.
יואל מצידו הרבה לנוח. לא לישון שנ"צ חלילה. רק לצבור כוחות שיהיו לו למכביר ללילה הגדול. הוא לא יכל אפי' לחשוב על כך שינמנם בשיאו של הלילה, וודאי לא שיישמט ראשו ויכנס לחשש ספק ספיקא של ברכות התיירה, או גרוע מכך לפרצוף רדום ולמבט נוזף ומרחם של הגבאי והחברים מסביב.
לכן עשה כל שביכולתו לתת לגוף לנוח ולהתמלא באנרגיות חיוביות. הוא השתדל מאוד לנמנם כשעתיים בכל צהריים מראש חוידש. לבד מתשע שעות השינה הנצרכים בלילה, כמובא בכל הספרים וכהמלצת כל הרופאים. הכל הכל למען ויען יוכל להיות ערני וחיוני.
בערב החג הייתה דממת מתח בחלל הבית. מתח מעוגת הגבינה שלא תיפול. ודממה שאבא לא יתעורר. "ששששש" צעקה בשקט מפחיד אמא על הילדים שנסגרו בממ"ד מבלי שהיו אזעקות. "אבא ישן הוא צריך להיות ער בלילה! כיבוד הורים! נווווווו" עוררה את הקטנים, שהאמת החלו להתגעגע לאבא, הם לא ראו אותו מאתמול בצהריים. כשחזרו הוא נח, כשקמו הוא ישן, וכעת הוא שוב צובר כוחות.
סעודת החג הייתה מרוממת. מטובלת בדברי תורה בשירים בבלינצע'ס וגביניות. לקראת השעה 12 לאחר שתמו כל מחרוזות השירים על תורה, והתחסלו כל המאפים והמנות אחרונות מקטיפה, הגיע רגע האמת ונתי הסתיר ללא הצלחה פיהוק רחב, התרומם בכבדות ויצא לאוויר הנעים לעסוק בדברי האמוראים.
הינדי ארזה לו קרטון קפה שחור, חצי אבטיח וקערת מים לרגליים וייחלה בכל לב שיצלח ויצליח!
בלילה כמעט ונגע במלאכי השרת, אבל מהקידוש בבוקר הוא לא זוכר כלום.
כשיתעורר למנחה לאחר שתים עשרה שעות התאוששות רצופות, ישאל את אשתו והילדים מה עם "אין שמחה אלא בבשר ויין"?? אבל הם יענו לו "עשינו כל מה שיכלנו". לא הועילו הצרחות, המריבות, המשחקים והקפיצות של השכנים מלמעלה שכמעט פרצו את התקרה אלינו.
"היית עייף מאוד".
"מת מעייפות" מתקן יואלי. "גמר אותי הלילה ברוך השם".
כמעט וחלפה מחשבת פיגול בראשה של הינדי, לגבי הלילה הקרוב. כי הקטנה מוציאה שיניים, והיא יוצאת מהדעת. אולי יישא מעט בנטל האב התשוש. אך תיכף הסיטה את ההרהור ונזכרה שהלא תורה מתשת כוחו של אדם, ותורה מגינה ומצילה. והיא הרי צריכה הצלה. ודחוף.
הסיטורציה בדם החלה לעלות אט אט לקראת סוף חודש סיוון, יואל לא הרבה להזכיר את הלימוד בלילה, זה עייף אותו מאוד אפי' לחשוב על כך. הוא חזר בחסדי שמים לשעות השינה הטבעיות, רק מה שנצרך לקיום הגוף ולחדות השכל. 13 במצטבר.
עם השנים למדה הינדי שלא לדרוש דרישות מופרחות מבן זוגה, היא הפנימה שאכן יש חומר מסויים וחזק שעדיין נחקר, הנמצא רק בגופם של הגברים ובכמות גבוהה יותר בשל אברכי משי, שמחליש את מערכות הגוף לאחר פעילות בסיסית כל שהיא, ואשר מרפה את השרירים ומחבר את העפעפיים ללא שליטה לאחר מאמץ מחשבתי, קניות, שינה לא סדירה ו/או מאוחרת.
אמרות מגוחכות כמו "לא לנוח ביום שישי ארבע שעות", "אולי נעשה תורנות במנוחת צהריי השבת" ו"לא לפהק כשיש אורחים", לא נכנסו הביתה ונשארו ללון מחוץ לדלת.
נורה אדומה קטנטנה נדלקה לה אתמול בצהריים, כשבעלה היקר חזר הביתה עם שקית של בית מרקחת ובתוכה צרור כדורי שינה.
הינדי החלה לחשוש אולי כן כדאי לעשות בדיקות דם או ללכת לייעוץ במעבדת שינה, היא חשבה להתייעץ ע"כ בערב בפתיחות עם יואל.
אבל ממש לא רצתה להפריע לו לישון.