בעוד הפלסטינים חוגגים ניצחון על "המעצמה האזורית", ראש הממשלה ובכירי מערכת הביטחון מתאמצים לשכנע את אזרחי ישראל כי ניצחנו במערכה. כרגע נראה כי האמת שוכנת כדרכה, איפשהו באמצע, וכמו בבדיחה היהודית הוותיקה "כולם צודקים".
סבב הלחימה הנוכחי היה חריג במובן אחד, המלחמה התקיימה גם בגבולות וגם בתוך הבית. אם נתמקד בלחימה בעזה, ישראל אכן הנחיתה מכות קשות על משטר החמאס, ועמדה ביעדיו הצנועים של המבצע, דהיינו להכות את חמאס בצורה הקשה ביותר האפשרית ולחדש את ההרתעה השחוקה, במינימום נפגעים.
אם למאן דהוא הייתה אשליה כי הפעם מדינת ישראל תכריע סופית את החמאס, מוטב כי יתפכח מחלומו בהקדם. נתניהו מוביל בישראל כבר שנים ארוכות דוקטרינה לפיה שימור שלטון החמאס בעזה הוא אינטרס ישראלי, מכמה סיבות שאין כאן המקום לפרטם. אפשר לחלוק על הגישה הזאת, אך אין טעם לחלום כי היא תשתנה לפתע הפעם.
עד כאן בנוגע לניצחון - ליתר דיוק, ההצלחה - של המבצע בעזה. אך אם נתמקד במבצע האמיתי, 'שומר החומות' אכן שמר על החומות, אך מה קרה בתוככי המתחם המבוצר בחומות אדירות? במילה אחת, כאוס. בשתי מילים, אנרכיה, מלחמת אזרחים.
אם תשאלו ירושלמים החוששים לנסוע באוטובוס לכותל המערבי, או מלונאים החווים ביטולים בכמויות המזכירות את ימי הקורונה הנשכחים, או נהגים בכבישי ישראל הסמוכים לערים ערביות, אם תשאלו את תושבי רמלה-לוד, הגליל, או הנגב הפרוע, ואני שאלתי, הם יאמרו לכם בצורה ברורה, "כשלנו, כישלון טוטאלי, מביך במיוחד"
הכישלון רשום על שמם של כל מקבלי ההחלטות מנתניהו, דרך הממשלה והשר אוחנה, ועד למפכ''ל הטרי ויתר שדרת מקבלי ההחלטות. השוטרים בשטח מוסרים את נפשם לבצע את תפקידם, והוא איננו פשוט בימים אלו כלל, אבל התפעול שלהם לוקה, הם מתוסכלים, מחושקים בידי מערכת משפטית מחד, ופיקוד מהוסס מאידך.
למזלנו, שנת הקורונה האחרונה לימדה אותנו פרק משמעותי על דרך עבודתה של המשטרה. אכיפת יתר ואכיפת חסר בהתאם לסוג האתגר עמו היא אמורה להתמודד. אם מדובר בילדה בוכייה שלא עוטה מסיכה, או בכמה נערים פרועים בבני ברק, נפגוש את משטרת ישראל במלוא עוצמתה, גדודי שוטרים חמושים יסתערו על רחובות העיר "יכבשו" אותה וישליטו סדר. אנחנו נראה לממושקפים החיוורים מבני ברק מי כאן ''בעל הבית".
אך אם מדובר בפורעים צמאי-דם בלוד, בעכו, בבת-ים או בטבריה. שם נפגוש נפגוש משטרה מהוססת, זהירה, ש"לא רוצה להבעיר את השטח" בפעולות נחושות. ובכן, השטח בוער, הכל נשרף, יחסי שכנות שנבנו במשך שנים בערים המעורבות הלכו לטמיון, מעט האמון שאיכשהו שרר בין הצדדים התרסק, אנשים תמימים נרצחו ונפצעו בצורה מזעזעת, והם מתמהמהים, זהירים.
איפה כל היכולות שהפגנתם באכיפת הקורונה, כן, גם אז לא העזתם לאכוף בקהילות חזקות, אלו תמיד היו האזרחים הקטנים שטעמו את "עוצמתה" של משטרת ישראל.
הכישלון במערכה הביתית של "שומר החומות" רשום על שמכם, כישלון חמור, יום הכיפורים של משטרת ישראל, כישלון רצוף שהתחיל בקורונה המשיך באסון מירון, והתפוצץ במלוא כיעורו במהומות לוד. המשטרה התגלתה במלוא קלונה, עליבותה וחולשתה.
ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת הכשלים המובנים בתפקוד המשטרה, אינני יודע אם תקום, אך אנחנו כאזרחים חייבים לדרוש זאת. לא מתוך כעס או טינה, אלא מתוך תפילה לשלומה של מלכות שאלמלא מוראה, האנרכיה שראינו ברחובות ישראל, היא רק פרומו לנזק המתמשך לאזרחי המדינה.
ולסיכום, קצת היסטוריה יהודית מוכרת: ערב חורבן בית שני הקיפו את ירושלים שלוש חומות אדירות שהגנו עליה מפני הרומאים הגנה טובה, אבל "שומרי החומות" הבעירו בתוככי ירושלים אש של אנרכיה ושנאה ששרפה את הכל מבפנים.
בספרו של יוספוס פלביוס, הוא מתאר את הזעזוע שבו הביט טיטוס על האנרכיה הפנים-ירושלמית דאז מתוך תחושות של בוז ורחמים יחד. כמו אז, ניתן רק לדמיין את נסראללה יושב בבונקר ומחכך את ידיו בהנאה למראה תיאורית מדינת "קורי העכביש" המתרחשת מול עיניו.
על ממשלת ומשטרת ישראל מוטלת החובה להוכיח לו, כי 'נצח ישראל לא ישקר'.