אאא

השבוע הסתיימה שנת הלימודים בתיכונים, ואנחנו בתיכון החדש שלנו יש"י – מדעים ויהדות נערכנו לשפע של מסיבות סיום שכבתיות ועוד. וזאת מלבד עוד כעשרים אירועי סיום בגנים ובכיתות השונות. בנוסף, בעקבות שנת הקורונה החולפת נדחו אירועים רבים ומגוונים שהיו אומרים להתקיים במהלך השנה – לתקופה זו, כך התנקזה אל החודש האחרון של הלימודים מסה של אירועי בר מצווה ובת מצווה ומסיבות סידור ועוד, תוסיפו לזה עוד בתי ספר שביקשו שאגיע לברך, מה שאומר בתכל'ס ממוצע של ארבעה אירועים ביום! לא כולל מעמדי סידור חופה בערב במקומות שונים בארץ.

ברוך השם! אלו הם בהחלט 'צרות של עשירים', ותודה רבה לבורא עולם שהחיינו והגיענו לאירועים משמחי לב שכאלו, כאשר הקורונה כבר ב"ה מאחורינו, ובתקווה שלא תחזור שוב...

וכעת אם תשאלו מדוע אני משתף אתכם בסיפורים הללו? ואיך בעצם זה קשור לפרשת השבוע?

ובכן, בכל אירוע כזה החלק שלי כולל דברי ברכה הכוללים גם איזה רעיון תורני עם לקח לחיים אותו אנחנו מבקשים להנחיל לתלמידים כצידה לדרך. וצריך לקחת בחשבון שלכל אירוע יש את הגוון המיוחד שלו, עם הניואנסים המיוחדים לו, כמו כן ישנם שבהם משתתפים גם חלק מאותם הורים תלמידים הורים, וזה מחייב אותי לחדש משהו ולא לחזור על אותם הדברים.

פתרון חלקי הייתה בשבילי העובדה שבשלוחה התל אביבית של מדעים ויהדות מברך ידידי הרב יצחק בר זאב, כך לפחות העול הזה ירד ממני, אך עדיין האירועים הרבים שנשארו היו בשבילי בהחלט משימה!

*

בפרשת השבוע פרשת בלק אנחנו קוראים על בלעם שהיה נביא האומות, ונקרא על ידי בלק מלך מואב ל'תפקיד' מפוקפק, לקלל את עם ישראל! בלעם זכה לגילוי נבואי מאת בורא עולם שמזהיר אותו מראש: 'אַךְ, אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה'! כלומר שמראש הקב"ה הכין לו גם מה לדבר ואיך לדבר ואיפה לדבר.

בלעם לא הפנים את המסר, ויצא לדרכו עם התכנית המקורית שלו במטרה למלא את בקשת בלק מואב, אך משלב לשלב מגלה בלעם כמו גם בני החבורה שבסופו של דבר בלעם אינו יכול לדבר את מה שהוא רוצה, אלא את מה שהקב"ה שם בפיו!

כך התנהלו הדברים עד לסיום הדרמטי, כאשר בלק כועס וצועק עליו, ואז עונה לו בלעם: 'אם יִתֶּן-לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב, לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת-פִּי ה' לַעֲשׂוֹת טוֹבָה אוֹ רָעָה מִלִּבִּי, אֲשֶׁר-יְדַבֵּר ה', אֹתוֹ אֲדַבֵּר'.

נכון זה נשמע כל כך יפה וברור? כל כך אמיתי...

ואלא מה? בלעם הרשע הבין את זה קצת מאוחר מידי, כשראה שהעסק יצא לגמרי משליטתו, ולא נותרה לו ברירה אלא להודות על האמת הפשוטה הזו, ששמע אותה כבר מראש מפי הקב"ה, ואז גורש בחרפה ע"י בלק: 'וְעַתָּה בְּרַח לְךָ אֶל מְקוֹמֶךָ'!

*

ובכן, אגלה לכם את הסוד אתו שרדתי את המטלה המורכבת באירועים דלעיל, פשוט למדתי מהטעות של בלעם... והשתדלתי להפנים את המסר כבר ברגע הנכון, להיות מודע מראש לכך שהקב"ה הוא זה ששם בפינו את המילים הנכונות בזמן הנכון. זה לא פוטר אותו מחובתי להכין לעצמי את הרעיון הבסיסי אותו אני אמור להעביר, אבל מתוך ידיעה כי הקב"ה הוא זה שיקבע מה ואיך ואיפה להגיד.

כך פעמים רבות אני מגלה כי הקב"ה שם בפי דברים אחרים, לפעמים זה מתוך מה שראיתי רגע קודם לכן, מה שחשבתי באותו רגע, איזה סיפור שהקב"ה הזכיר לי באותה שניה בה עליתי על הפודיום, או איזו התרחשות שאירעה תוך כדי ההרצאה או הברכה, ועוד.

המשפט שעמד לנגד עיני השבוע היה כי את אשר ישים ד' בפי - אותו אדבר! היה לי משהו בסיסי קצרצר אחיד, ובכל מקום יצאו דברים אחרים, וסיפורים למופת. אין פעם אחת שלא נזכרתי תוך כדי במשהו מרגש משמח ומעורר. פעם היה זה עם ילד שפגשתי יום קודם בסופר, פעם הייתה זו סבתא שהזכירה לי משהו נחמד מהעבר הרחוק, וכך בכל רעיון ורעיון. הקו המשווה היה שהקב"ה שם לי את המילים הנכונות בזמן הנכון והמדויק.

וברוך השם, הכל יצא מוצלח כל כך, בזכות המסר אותו שיננתי לעצמי מראש, כי אֵת אֲשֶׁר יָשִׂים ד' בְּפִי אֹתוֹ אֶשְׁמֹר לְדַבֵּר!