חשבתם פעם?
בזמן שהכל רצים להכנות של ערב חג מחנות לחנות לעוד בגד חדש
בזמן שמתלבטים איזו מנה ללילה ראשון ואיזו לשני
בזמן שרבים מחליפים את הסטנדר בבית הכנסת לגבוה יותר שיהיה נח בחזרת הש''ץ של מוסף
בזמן שיש מי שעוד לא החליטו האם נתפלל שחרית ב"חניכי" ובמוסף נעבור ל"יוצאי"
ואלו שאורזים ונוסעים להורים, נוסעים לישיבה, נוסעים למשפחה, נוסעים מעבר למדינה.
בזמן הזה..
ישנם בני נוער, בחורים צעירים, אשר מונחים בקרן זווית פעמים בגלוי ופעמים בנסתר,
פעמים כל המביט בם רואה את החושך, ופעמים החושך עמוק בפנים גם כשבחוץ נראה שהכל מאיר.
הם לא מוטרדים איפה יאכלו הלילה, לא ממש מעניין אותם איזה חזן ניגש לפסוקי דזמרה,
יש מהם שפשוט בסוף יגיעו להיכל הישיבה שהם לומדים שם.. יאחזו במחזור אבל הלב שבור,
הם מרגישים רחוקים מנותקים.. ובתוך תוכנו הם יושבים.. ורק חושבים איך עוברים את הימים "הנוראים".
יש מהם שכבר ישיבה זו מילה זרה להם, והם מקווים שעד השקיעה ידעו איפה הם מעבירים את ראש השנה השנה..
וכל אלו הם אחים, בנים, דודים, שכנים - הם לא אנשים זרים!
חשבתם עליהם פעם?
וכאשר יתנגנו הפיוטים ויתקע קול שופר והחזן יזעק מי ינוח ומי ינוע,
ואנחנו נעצום את העניים ונאחז בכל דמעה שמתרגשת עלינו..
אז בבקשה תעצרו לרגע ותחשבו גם עליהם!
תחשבו מה יכלנו ולא עשינו, מה עשינו ומוטב היה שלא..
מתי דיברנו שהיינו צריכים לשתוק, מתי שתקנו שהיינו צריכים לדבר.
ואולי אם רק היינו מבינים שצריך להבין...
"חנוך לנער על פי דרכו" לפי תכונותיו שלו..
וידוע דבר ר' זושא מאניפולי "אינני חושש שמא ישאלוני בעולם האמת למה לא הייתי משה רבנו, על כך אדע מה להשיב. אבל מה אשיב כשישאלוני למה לא היית זושא"
אז השנה.. נקבל על עצמנו לעצור ולחשוב..