אאא

עצם בחירת תחום החינוך כתחום עיסוק החלטה זו טומנת בחובה אינספור אתגרים וגם קשיים, ההתמסרות הבלתי נגמרת הגורמת להקרבת החיים האישיים המשפחתיים, היכולת להכיל את השונה, הצורך בלמידה מתמדת, ובעיקר להגיע כל יום בנטרול לחציך האישיים אל מול פני התלמיד.

אבל מעל הכל זה היכולת לסלוח ולמחול לתלמידים שפוגעים בך, מצד אחד הם נערים עם כל עולם  הנערות שבהם, מאידך הם בני אדם שיכולים להבין מהי פגיעה ומהי בקשת סליחה שבעקבותיה.

ישנם פגיעות שכחלוף רגעים או ימים הם חולפים ונשכחים, אך ישנם פגיעות שנצרבות בנשמה, וכמה זה כואב כשלעיתים זה מגיע בגיבוי הוריהם, או לכל הפחות ללא מחאת הוריהם, או אז הפגיעה היא עמוקה ולעיתים לא נשכחת.

ככל שחולפות השנים בתחום אתה למד עוד ועוד על חייך דווקא במשקפת עיסוקך והיותך מחנך, אתה למד על עצמך בכל יום עוד ועוד, אתה מבין את עצמך דרך הנערים, אתה מבין מה הם הנקודות הרגישות ששם אתה נפגע עד כדי חוסר יכולת ורצון לסלוח שכנראה שם זו הנקודה הרגישה במיוחד אצלך..

לפני מספר שנים קיימתי מסע מחילה עם קבוצת תלמידים, כאשר כל אחד ביקש לעלות בדמיון דמות שהוא לא סולח לה ולקיים איתה דיאלוג על הפגיעה ומהותה, כמובן שכל זה הגיע לאחר שיח ארוך ומהותי על נושא זה.

כל תלמיד העלה מישהו אחר והיו אלו רגעים מרגשים במיוחד, זכור לי במיוחד אחד התלמידים שהעלה את קרוב משפחתו שפגע בנושאיי צניעות באחותו הקטנה, הוא קיים אתו דיאלוג מצמרר, לא היה מי שלא הוריד דמעה, כולל הוא עצמו, בסופו של דיאלוג אמר לו הנער "אינני יכול לסלוח לך כי סולחים רק לאדם ולא למפלצת כך שזה לא בידי".

בתפקדנו כמחנכים אנחנו לוקחים סיכון מראש של פגיעות, לנוער יש את ארגז הכלים שלו לחיים שאחד מאותם כלים זה לעיתים לגחך עד כדי פגיעה על צוות ההוראה שלו, ולכן מי שנכנס לזירה זו כאדם רגיש ופגיע שלא יצפה לצאת משם בשלום.

לפני מספר שנים איש חינוך כלשהו אמר בכיתתו לתלמידיו שאיננו מוחל וסולח לכל מי שפגע בו ושלא יבואו לבקש סליחה גם בערב יום כיפור, התלמידים שהזדעזעו סיפרו את הדבר בבתיהם, ואחד מההורים הלך אל המשגיח הגה"צ רבי דב יפה זצ"ל, המשגיח חייך ואמר להורים תרגיעו את הילדים הכל בסדר, ותגידו לאיש חינוך שגם הוא לא יבוא לבקש מחילה מהקב"ה בערב יום כיפור....  "בכיתה צריך לדעת לסלוח"!

אבל אין ספק שבתוך כל אלו יש יוצאים מהכלל וכולנו מכירים סיפורים של אנשים שפגעו והקפידו עליהם והם ניזוקו לטווח ארוך, ישנם מקרים של פגיעות שנעשות בכובד ראש ובהחלטה שקולה, ולעיתים בגיבויי ההורים, איש החינוך שחזור לביתו בסוף יום עייף ויגע, ומתוסכל מתלמיד שפגע בו קשות, זה משהו שמוריד מכל כוחו של המחנך ומהמוטיבציה שלו, ופגיעתו של התלמיד הופך להיות ענישה קולקטיבית לכל הכיתה בעקבות זה.

אז איך אפשר לסלוח גם על זה? לעיתים זו פגיעה ששוברת ממש.

האיר את עיני תלמיד חכם גדול, לאלו העוסקים בחינוך ישנה הזדמנות נדירה שיתכן ואין לאחרים, הזדמנות למחול ולסולח אחרי עבודה אישית קשה ובכך לזכות בסליחה ומחילה מידה כנגד מידה מבורא עולם גם על דברים גדולים וקשים.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

בחשבון אישי ניתן להגיע למסקנה שאותם הורים אינם מפלצות (בניגוד לאנס) , הם עו"ד של ילדיהם בכל מחיר, ומגינים עליהם בכל צורה, לחנך אותם לא תצליח, לפחות תצליח לחנך את עצמך לאדם טוב יותר על ידי לימוד זכות עליהם, וסליחה פנימית שתסלח להם ובכך תרפה את עצמך יותר מאת אחרים ותהפוך לאדם טוב יותר.

אנשי חינוך יקרים יש לנו פריבילגיה ענקית ליום הדין, אנחנו בקהילת "רבים זקוקים לו" שזו זכות עצומה ליום הדין כמבואר בספרים הקדושים, אבל לא רק הזכות הזו, אלא עצם ההתעסקות בנשמות ובנפשות, יום יום לקחת את ילדיו של בורא עולם ולהדריך אותם בדרך האמת, זו זכות עצומה יש לנו כרטיס כניסה לפני ולפנים ביום הזה, כל בנין נפש של נער, זה בנין לדורות, אשרינו שזכינו להיות בקבוצה זו.

יחד עם זו יש לנו את המסלול העיסקי לתשובה, נחמול ונסלח לתלמידנו היקרים נפשות צעירות בתחילת דרכם לחיים, ובכל נקנה לעצמנו את פרקליט המחנך ליום הדין.

שנזכה אנו וכל עם ישראל לגמר חתימה טובה שנת חינוך משגשגת ופורחת.

  • הכותב הינו ראש ישיבת ברקאי חיספין