אאא

1:

כתוב ב״זוהר״ הקדוש שכשנכנסים אנחנו לסוכה, השכינה ממש פורשת עלינו כנפיים, על הסוכה ועל הנמצאים בה.

הגמרא במסכת בבא מציעא מספרת על רבי יהודה הנשיא שהיה בדרכו לבית המדרש.
לפתע התקרב אליו עגל קטן שברח מידי השוחט, הגיע לרבי ונכנס מתחת לגלימתו כדי להתחבא.

אמר רבי לעגל: ״לך כי לכך נוצרת״, תפקידך לעלות על שולחנם של בני מלכים, הם יברכו את ה׳ כשיאכלו אותך וזהו תפקידך בעולם הזה ככתוב במסכת ברכות: ״סוף אדם למיתה וסוף בהמה לשחיטה״.

הוציא רבי את העגל מתחת לגלימתו ושלחו בחזרה לשוחט ממנו הוא ברח.

הגמרא מספרת שמאותו יום הגיעו על רבי יסורים קשים מאד שגרמו לו לסבל רב.

את צרחותיו של רבי יכלו לשמוע אפילו ספנים בים.

שלוש עשרה שנה נמשכו יסורים אלו.

חז״ל אמורים שבמשך שנות היסורים של רבי, לא הפילה אף אשה בארץ ישראל את עוברה, והיו המון גשמי ברכה בארץ ישראל.

הגמרא מספרת שעל ידי מעשה באו לו היסורים ועל ידי מעשה הלכו להם.
לאחר שלוש עשרה שנה קרה יום אחד מקרה שהשפחה בביתו ראתה תוך כדי נקיון הבית, משפחה שלמה של חולדות שנמצאות בסלון ביתם, אמא ווולדותיה.

כשראתה השפחה את החולדות רצתה לשים את כולם בתוך ארגז ולזרקם החוצה לזבל.

כשראה זאת רבי מייד קפץ ואמר ״עזבי אותם, השאירי אותם פה בביתנו, הרי כך נאמר ״ורחמיו על כל מעשיו״, ואם זאת היא דרכו של הקב״ה, אל לנו לנהוג הפוך.

מאותו רגע הפסיקו לרבי היסורים.
הם באו בגלל שציער בעל חיים והלכו להם בזכות שריחם על בעלי חיים.

שואל הרב וויספוגל, מה בעצם הטענה על רבי?? הרי אכן זהו תפקידו של העגל, להישחט.

מה יכול היה לעשות, להמשיך ולהסתובב איתו מתחת לגלימתו? לקחת אותו לבית המדרש? לקחת אותו לביתו?
מה היא הטענה הקשה על רבי שבגללה נגזרו עליו שלוש עשרה שנות יסורים?!

מסביר הרב וויספוגל שכך אמר ה״חפץ חיים״, כאשר אדם נכנס תחת קורתו של מישהו אחר, על אותו מישהו מוטלת החובה לשמור על אותו אורח ולספק לו הגנה.

היכן אנו רואים את זה? אצל לוט.
כאשר הגיעו אליו המלאכים, אנשי העיר באו מחוץ לביתו ודרשו ממנו להוציאם אליהם החוצה.

לוט לא הסכים בשום פנים בטענה שהם באו בצל קורתו ומוטלת עליו האחריות לספק להם הגנה.
עד כדי כך היה חשוב ללוט לשמור עליהם עד שהציע לאנשי העיר את בנותיו כתחליף, כי ״על כן באו בצל קורתי״.

מסביר הרב וויספוגל שמדברי החפץ חיים אפשר ללמוד שכשבא מישהו בצל קורתנו מוטלת עלינו החובה לדאוג לו ולספק לו הגנה.

מתוך כך גם נבין את הקפידא שהיתה לקב״ה על רבי.
כשבא אליו העגל והתחבא מתחת גלימתו היה על רבי לשמור עליו ולספק לו את אותה הגנה עד שיבוא השוחט ויקח אותו ממנו.

על רבי מוטלת האחריות לשמור עליו ממש כאילו בא בצל קורתו, ובלי קשר לזה על השוחט מוטלת החובה לבוא ולקחתו לשחיטה כי אכן לכך הוא נוצר.

אם הקב״ה דורש מרבי דרישה שכזאת, חייבים להגיד שגם הקב״ה עצמו ינהג ככה וישמור במסירות על מי שבא בצל קורתו.

לא יכול להיות שהקב״ה הביא על רבי יסורין כל כך קשים, אך הוא עצמו ינהג אחרת.

עכשיו נחזור לדברי ה״זוהר״ הקדוש שאומר שהשכינה סוככת בכנפיה על הסוכה ועל אלו שבתוכה.

אומר הקב״ה לישראל, בואו אלי, כנסו אלי לסוכה, בואו בצל קורתי במשך שבעה ימים, כי בימים אלו אני סוכך עליכם בכנפי ושומר עליכם מכל רע.

בואו עם ישראל ושבו לכם בתוך ״צילא דמהימנותא״, שם השכינה בעצמה סובבת אותנו ושומרת עלינו מכל מזיקים ושאר מרעין בישין.

כשאנחנו יושבים בסוכה, אנחנו ממש בבחינת ״על כן באו בצל קורתי״, קורתו של הקב״ה והוא לא יתן לאף מזיק להתקרב אלינו כי עליו מוטלת האחריות לספק לנו הגנה.

(את דברים אלו שמעתי באחד משעוריו המופלאים של הדרשן הרב ברוך רוזנבלום שליט״א, ותודה למנחם בינט על שזיכה אותי).

2:

לחמי היקר הרב אליהו הירש קשה, מדוע נזכר ״יוסף״ בין שבעת האושפיזין.

על שלושת האבות מובן הדבר, על משה ואהרן ודוד המלך גם מובן.
אך לגבי יוסף, מדוע מכל אחיו דווקא הוא?

לכאורה היה מקום לראובן לטעון שהוא יותר ראוי מכח היותו בכור יעקב האמיתי, מה עוד שהוא זה שהציל את יוסף מאחיו.
גם שמעון ולוי מסרו את נפשם עבור הצלת דינה אחותם משכם.
גם יהודה הציל בפועל את יוסף וגם מסר נפשו עבור בנימין אחיו.

אם כן מדוע דווקא יוסף נבחר מכל אחיו להיות בין שבעת האושפיזין?

מסביר חמי היקר שיש משהו משותף לכל שבעת האושפיזין - המשותף הוא ״ארץ ישראל״.

ארץ ישראל שנקראת גם ״ארץ האבות״, כיון שבזכותם קיבלנו אותה, התורה מזכירה זאת כל הזמן.

אברהם, התבקש לצאת ממולדתו, ללכת ולהשתקע בארץ כנען, בזה הוא היה עסוק כל הזמן.

כך גם יצחק שמעולם לא יצא מארץ ישראל ונאבק תדיר מול הפלישתים בקשר ל״בארות המים״.

יעקב, אמנם העביר עשרים שנה ב״ארם״, אך עשה זאת בגלל ציווי הוריו, יצחק ורבקה וזאת בכדי להקים משפחה.

יעקב גם השביע את יוסף שיעלה את עצמותיו חזרה לארץ ישראל, ישר למערת המכפלה.

משה ואהרן טרחו להוציא את ישראל ממצרים ולהביאם לארץ.

יוסף, הורחק ממנה בעל כרחו ולפני פטירתו ציוה שביציאתם ממצרים יעלו גם את עצמותיו לארץ ישראל.

ליוסף יש גם זכות מיוחדת על דאגתו למשפחתו גם בשנות הרעב וגם לאחר מכן, תוך כדי התעלמות אצילית במיוחד מהעוול שגרמו לו אחיו.

בברכות משה לישראל הוא משבח את טיב שטחיו של יוסף בנחלתו ומוסיף: ״תבואתה לראש יוסף ולקדקד נזיר אחיו״, כלומר שהאחים הרחיקו אותו בעבר הרחוק מעצמם ומהארץ.

דוד המלך, נאבק ונלחם כל חייו מול אויבים רבים במטרה להרחיב ולחזק את אחיזת עם ישראל בשטחי הארץ המובטחת.

אם כן לפי זה רואים שלסוכה מוזמנים אלו שקשורים במיוחד לארץ ישראל.

ולמה דוקא בסוכות?

יושבים אנו בסוכות לזכר נדודי עם ישראל במדבר בשאיפה יומיומית להגיע לארץ הנכספת, אותה ירשנו מאברהם יצחק ויעקב.

מכח דברים אלו רואים שאכן מגיע להם לשבעת האושפיזין את הכבוד הזה להזכר לנצח בסוכותיהן של עם ישראל.

מזה נלמד גם כמה חשובה היא ארץ ישראל, כמה עלינו להלחם כדי לזכות לחיות בה, להלחם ולא לוותר על כל פיסת ארץ השייכת לנו.

באותה נשימה ליבי על אלו שלא זוכים עדיין לגור פה איתנו, מאחל אני לכולם לעלות כמה שיותר מהר לארץ ישראל.

3:

תוך כדי כתיבת שורות אלו קיבלתי הודעה מחברי היקר דוד הלפרין.
בשנים האחרונות דוד לקח על עצמו לפרסם ולהעצים בכל עם ישראל את עניין ה״לשון הרע״.
בזכותו זוכים רבים מאד לשמור ולהנצל מחטא גדול זה.

קמפיין ה״לשון הרע לא מדבר אלי״ שאותו לקח כמשימת חייו, הצליח לחצות מגזרים ולהגיע לליבם של כל עם ישראל, דתיים וגם כאלו שלא.

וזאת ההודעה שקיבלתי ממנו הבוקר:

בארבעת המינים שאנו נוטלים בחג הסוכות, יש רמז גדול לעניין חשוב זה.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

הלולב - דומה ל״עמוד השדרה״ - לרמוז על מידת הגאווה שמביאה לחטא לשון הרע.

האתרוג - דומה ל״לב״ - כדי לרמוז ששורש חטא לשון הרע בכך שעבר על ״לא תשנא את אחיך בלבבך״.

ההדס - דומה ל״עיניים״ - לרמוז שעוון לשון הרע נובע מכך שאדם מקנא בעיניו ומתוך כך מגיע לידי חטא.

הערבה - דומה ל״שפתיים״ - לרמוז על שמירת הפה מכל דיבור לשון הרע ושאר דיבורים אסורים.

לקיחת ארבעת המינים מכפרת על כך.

אולי לפי זה אפשר להגיד שיש עוד סיבה מדוע ביום ״הושענא רבה״ יש חשיבות מיוחדת לערבה, כדי לרמוז על חשיבות שמירת הפה והלשון.

״לשון הרע, לא מדבר אלי״!

שבת שלום ומועדים לשמחה,
עמירן דביר (דבורקין) הלוי