אאא

רגע לפני שאנחנו מדליקים נרות חנוכה, אחד מנרות חיי כבה. לתמיד.

תשעים שנה שדלקו בעוז של ילד בגיל העשרה, מתלהטות שוב ושוב סביב התורה מכל כיוון אפשרי. תשעים שנה של אמת צרופה חסרת יומרות וקישוטים רבניים.

זה אולי אירוני, אבל אנשים תמיד זיהו את סבא שלי, או כמו שקראנו לו - 'זיידי': "אה, זה הרב עם החליפה הקצרה וכובע הקנייטש", כלומר, דווקא ההפוך - זה שאמור להבליט אותך פחות, לא איזו גלימת פראק מכובדת, הבליט אותו יותר.

------

אנשי אמת מועטים, ההיצע מצומצם והביקוש לא משהו. בשנת 1962 סבא חולם על סולם מוצב בארה"ב הנוחה, רוויית הקוקה-קולה, וראשו מגיע ירושלימה. ירושלים הרעועה, נטולת כותל ללבבות הומיים. אחרי פסח הוא עוזב את בולטימור, העיר שמשפחתו חיה בה, מפעל הזכוכית הגדול של אביו, והעיר בה למד בישיבת נר ישראל אצל הרב רודרמן ז"ל. חודשיים הוא מסייר לבדו, סוחב מצלמת וידאו ומצלם מקומות. בחודש תמוז מגיעה כל המשפחה, סבתי וחמשת ילדיה.

לא קל לעשות רילוקיישן למקום שבו התנאים גרועים עשרות מונים, תשאלו כל הייטקיסט מתחיל. רק אדם שחלומו ברור לו, רק אדם חסר משחקים וחוש הומור - יכול לצעוד בדרך כזאת שכמעט לא צעדו בה.

בזמנו היו בארץ כמה אמריקאים בודדים, ומטבע הדברים כולם הכירו את כולם, מנסים לחבר את תורת חוץ לארץ עם תורת ארץ ישראל. בין היתר היו ראש הישיבה - ר' הלל זקס. ר' נח וינברג מישיבת אש התורה, ר' בערל שוורצמן ועוד כמה חולמי חלומות נדירים. אני לכשעצמי, כשאני חושב על זה, אני יכול רק לקנא בהם, חבורה של בעלי חלומות שנפגשים יחד - אין להם אפילו צורך במילים, חלומותיהם חזקים מכל מציאות.

------

כאדם שעסק בכל חלק בתורה, יומם וליל ויום, אחד הדברים המשמעותיים שזכורים אצלי הוא עניין הזמנים. כאחד שיכול לשפר בהחלט את הנושא הזה, הייתי נפעם שוב ושוב, אם בעניין נרות חנוכה שהיה מדליק בערב שבת אחרון ובמוצש הראשון, כשכל השבת הוא מתכוונן. או בעניין חמה בראשי אילנות שהיה חשוב לו עד מאוד; תפילת נעילה היא שעת רעווא דרעווין, ובישיבות נהגו להאריך בה. לא כך אצלו - לחמה בראשי אילנות יש זמן מדוייק, וכיוון שהזמן קרוב לשקיעה, תפילת נעילה דמתה למירוץ אמוקי כדי שלא לפספס ברכת כהנים. ולא תמיד הספקנו.

בבית וגן, במקום שגר ובמקום שבו הכולל שלו שפועל כבר עשרות שנים היה, הייתה תפילה מיוחדת של נעילה - בזמנם של ראשי אילנות. כך גם בשכונת הר נוף בה התפללו כמה מדודי ואבי, כך גם בישיבת חברון אצל בני דודיי. כשעליתי לישיבה גדולה, שאלתי אותו מה לעשות. מניין לא יכולתי להקים, לפחות לא בהתחלה.. הוא אפילו לא מצמץ כשאמר לי להתפלל ביחידות. וכך מצאתי את עצמי כל שנה מחדש, מחכה ברחבה הגדולה, מביט אל השמש ומשוחח איתה, מתי תגיעי לראשי אילנות. כשהגיעה התפללתי.

לפעמים קשה לנו עם אותו לחץ זמני - לכל זמן ועת, ומדוייקים. אך כשהלכנו שנה אחרי שנה לשאוב מים, וסבא היה יושב כבר כשחמה בערה בשעות המוקדמות של הצהרים ליד הנקבה בסטף, שומר על המים שיהיו שלו ברגע הנכון - כל המשפחה באה, מתבוננת באיש הזקן שיושב על כסא רעוע ליד המים, דן עם המאחרים לגבי המשמעות, מביט כל דקה על השעון ומתכונן לשאיבה. ברגע הנכון הכל דמם. "!Ruvi, now" היה אומר לדוד שלי רובי שהיה נכנס עם נעליו לתוך המים, וכולם היו מביטים באיש ששום דבר בעולם לא מעניין אותו כרגע, מחר צריך לאפות מצות, והמים - הכי שלנו בעולם.

כל כך לחוץ וכל כך רגוע. השילוב המשוגע ביותר.

------

אל הכולל שלו שהיה במרחק עמוד גמרא מהישיבה הקטנה שהייתי בה - 'מעוז חיל', בתחתית בית כנסת הגר"א, הייתי קופץ מידי פעם, מפלט מכל מה שמסביב, וסבא שמוכן לכל סוגיא.

רוב המקומות שלמדנו בהם היו מיינסטרימיים בחשיבה הלימודית, אין מה לעשות - הממסד בהוויתו הינו מיינסטירמי, ולכן, כשלמדנו על כח שני ועוד תמיד היה כיף לשמוע את דעותיו: "אקדח הוא כח שני", אמר, ולמד את הסוגיא מחדש בצורה שאף ר"מ לא היה מלמד.

כשהייתי בשיעור ב', פרצה מהומת הפאות - עבודה זרה או שלא. הרוחות סערו ברחוב, ופתאום עולם שלם של גברים הבין בפאות, לכולם יש דעה, ומי שיורה ראשון - יורה.

אל הכולל הוזמן אדם שהיה כומר בזמנו, ושם החלו ללמוד את הסוגיא מכל הצדדים. כשהגעתי לסעודת שבת, בין מי טוניק שהיו חידוש נפלא בשבילי לצ'ולנט בסגנון האמריקאי של סבתי, התוודעתי לסוגיית עבודה זרה, ומי נגד מי, ומה נדמה כעבודה זרה - ואיננו, ולהפך. נושא שלכל הדעות בחור בישיבה קטנה לא מכיר. בכלל, עבודה זרה היא עניין שכמעט עבר מן העולם, אך פה הדבר לבש צבעים וצורה, ובעיני רוחי טיילתי ברחובות הודו, נושם את האווירה, משוחח עם אותם שעירים שבאו להקריב את שערם.

בסופו של דבר מסקנת הדברים הייתה שאין כאן עבודה זרה, ואותן שערות לא קדושות - חופשיות לשבת על ראשיהן של בנות ישראל. כמובן שחזרתי אל הישיבה, והחבר'ה שכבר הורגלו ושמעו לא פעם את צורת המחשבה האחרת מן העבר השני של הכיכר - מן הכולל, צהלו ושמחו, והנה אתה מוצא 'ישיבע-בוחרים' שדנים בעומק הדברים של 'משתבר או לא משתבר'. אני ראיתי בזה חוויה יהודית מופלאה.

------

היית צריך לאזור עוז כדי לדבר איתו על עניינים של מה בכך, על נגינת הכינור המופלאה שזנח לטובת לימוד התורה, על החיים בארצות הברית, על העליה לארץ ישראל, ועל ההתמודדות של המשפחה בעולם חדש לגמרי, כיוון שתמיד היה עסוק בללמוד בחדרו מלא הספרים בבית. היו טובים ממני בזה וחבל, אך נחמה קטנה אני סוחב איתי - זכיתי להביא את בני הקטן כמה שבועות אחרי שנולד לבקר. הוא היה משתוקק לזה. כשנכנסת הוא היה קם מהמיטה עליה היה שוכב ולומד, מחזיק את הנין, מביט בו בעיניו העמוקות ומברך הטוב והמטיב.

הנר כבה, אך אורו, החלום והדרך הצלולה נוטעים בי כוחות גבורה כשאני מהרהר בהם. יש אמת בעולם, ואפשר לצעוד בה, לא משנה לאן הולכים כל השאר.

הרב ישראל בער קפלן,
תנצבה.